סקיצות

אני מרגישה בתוך סצינה מטורפת מתוך "עליסה בארץ הפלאות"- ילדה קטנה (מדי) עומדת בלב מערבולת ענקית של אלפי צבעים ותמונות שמסתחררים סביבה במהירות עצומה.

חסרת אונים. חוש הכיוון שלי נדפק בזמן האחרון, לא מתפקד (חח זה לא ממש יעיל כרגע, בהתחשב בעובדה שהיום שעור נהיגה ראשון- נדמה לי שחוש כיוון יכול להיות שימושי במצבים כאלה).

בכל מקרה, אני מתקדמת במסלולים חדשים ואין שילוט בדרך.

כשאני מסתכלת על עצמי אני נוטה להאמין שאני עתידה להישאר בת 16 לנצח... שהשעון לא באמת רץ במעגלים מטורפים אחרי עצמו (ואחרי)... אני חושבת שמדי פעם מישהו מלמעלה מסתכל עליי ואומר שצריך לנפץ לי את הבועה הזו, ושולח לי איזה מסר קטן כמו שעור נהיגה או צו ראשון (כןכן, גילי הקטנטונת קיבלה צו ראשון לבדיקות ומבחנים פסיכוטכניים בלשכת גיוס- 31/12- זה הקפיא אותי לכמה שניות... אני וצבא??? זה לא אמור לבוא עוד איזה 100 שנה? אני כולה תיכוניסטית פעורה, לא שומדבר יותר!).

אני שוכחת שהתיכון יגמר עוד פחות משנתיים, שרישיון נהיגה עומד לנחות לתוך כף היד שלי (או יותר נכון היישר לארנק) בעוד מספר מצומצם של חודשים, שאני סוגרת 17 חורפים בינואר.

במחשבה שניה, אולי זו לא שיכחה, אולי זו הכחשה כלשהי, כי עם כל החרא שכרוך בלהיות טינאייג'רית טיפוסית, זה הכי כיף שאני מכירה (חחח ואני מכירה המון ממרומי גילי המופלג הא?).

אז בינתיים נותר לי לשבת ולחכות פה (בדרך לסיים כמה בגרויות, לנשום עמוק, לנצל כל שניה שיש לי עם האנשים שאני אוהבת) עד שייפלו לי כל האסימונים, עד שאני אקלוט סוף סוף שאני לא נשארת ילדה קטנה לנצח, עליסה בארץ פלאות משלה. ויש לי הרגשה שכשכל האסימונים ייפלו, כולנו נשמע את זה חזק וברור- גם כי יהיו אסימונים בשפע, וגם כי אני מקווה מאוד שאני לא היחידה שממשיכה לחיות בסרט הורוד הזה של forever young; שלכמה מכם גם ייפול איזה אסימון או שניים, סתם כדי שאני לא ארגיש לבד.

ובנימה אופטימית זו- תהנו מהשביתה חמודים, יש לי הרגשה שזה לא כאן כדי להישאר.

גילי.