אני אתקשר, ונקשקש, ואני אהיה מצחיקה וחמודה בדיוק כמו שאני יודעת.
איכשהו יצא שתזמין אותי אליך, ואותי זה לא יפתיע, ידעתי מראש.
אני אגיע, חייכנית, ותציע לשתות. אני לא אתנגד ונשב לשולחן המטבח. אני אשב כמו תמיד, עם הרגליים מקופלות על הכסא, אני לא יושבת בנימוס, מדגישה רישול חינני ומקסים, כמו שרק אני יודעת.
ותספר לי ותגיד, כמו שכולכם מדברים איתי על הכל, כמו שכולכם מרגישים שאיתי אפשר לחלוק, ואני אקשיב בשקט, אהנהן בתשומת לב, אגיד מילה טובה או שתיים שיסכמו את הכל בדיוק מושלם.
כמובן שאני אשבה אותך בקסם מתוק מריר, בחורה שיודעת מה היא רוצה, שיודעת להשיג את זה תמיד. לא בוחלת בכלום; מתגנבת בשקט, נחש חלקלק. כן, אני מוכנה להעיד על עצמי שיש בי מין הנחשיות, שהכל מחושב, שהכל ידוע מראש.
לא, אינני פוגעת באיש בדרך, אינני מפריעה לבריות, ניתן אף לומר שלעיתים די קרובות אינני יודעת למה אני עושה את זה, אבל טוב לי, וזה נותן ביטחון.
ואז אני אדבר קצת, אשתף קצת בעצמי, כי אני יודעת כמה טוב תרגיש אחרי שגם אני אחלוק.
תזמין אותי לחדר, ואני אענה בחיוב, מבוישת, אך נחושה.
ותנגן משהו, ואני אקשיב בשקט, קטנה ליד צלילי תווים שתמיד מהפנטים אותי, חולשה אמיתית.
ונמשיך לדבר, אני אזרוק בדיחה מגוחכת לחלל החדר ואתה תצחק, אלוהים יודע אם מהטמטום או באמת.
ותעביר אצבעות בשיערי המבולגן. ונשתוק. ותחבק בשקט.
כעבור שניות שפתייך יגעו קלות בצווארי ואני כמו תמיד אתמכר לתחושה. תפנה בעדינות את ראשי אל ראשך והפעם אני זאת שאנשק אותך.
יהיה מוזר, מוזר טוב, כי אחרי זמן רב שזה לא קרה אני ארגיש פרפרים בבטן, ואני אקרא אותך כמו שרק אני יודעת, אדע שיש פרפרים גם אצלך.
ונעצור, ואני אחייך וגם אתה. ואני אבקש בשקט, הפעם באמת, שתוציא את הגיטרה מהקייס.
ותנגן לי שיר שקט ואחר כך עוד אחד, ואני לבסוף אתפתה ואתחיל לשיר בשקט, כמו שאני אוהבת, כמו שאני יודעת.
וזה כל מה שאני צריכה, כל מה שאני רוצה.
שתפרוט על מיתרים מתוחים ואני פשוט אשיר, הצלילים שלך, הצלילים שלי.
ולא, זה לא עוד טקסט עלוב מיני רבים, זוהי משאלת לב כמוסה, של חיבוקים אהבה ותווים, פשוט קצת שונה, קצת אמיתית, קצת בדויה, מאורגנת בכתב ממוחשב.
לעיתים קרובות אני מעלה משאלות על הכתב, אולי כי פה הן נהיות אחרות, מוחשיות קצת יותר.
אני לא מאמינה שמילה ממה שנתכב פה עתידה להתגשם, בתקופה האחרונה נדמה לי שמישהו החליט שסוג האושר הנ"ל פשוט לא נועד עבורי.
וזה בסדר, זה דווקא טוב.
ואין מרירות או קנאה.
הדבר היחיד שיש הוא לעיתים צורך פתאומי להביע על הכתב משאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
