סקיצות

נסו להשקיף עליי, להציץ מחלון דירתכם בבניין שכונתי לא גבוה. הסיטו וילון בחדר חמים, שבו על הדום הכורסא עם ספל חם ורק הביטו.

צעירונת נוקשת על מרצפות המדרכה המפויחת, טפיפות של רגליים קטנות עטויות עקבים נמוכים, תיקתוקים עדינים, נוכחות מורגשת-לא מורגשת. שיער כהה ארוך מתנופף ברוח סתיוית, ידיים בכיסי סווטשירט חם המונח ברישול על כתפיים צרות, גדול בכמה מידות, מכסה אגן רחב וירכיים עגעגלות, מסתיים לפני הברכיים. ג'ינס קרוע בשוליים, ארוך מדי בשביל קטנת הקומה, מלוכלך מפיח המדרכות.

מחשבות מתחלפות במהירות עם התחלפות הפסים במעבר החצייה, נודדות הלאה עם כל זוג פנסים של מכונית החולפת על פניה במהירות.

רק נסו להשקיף עליי, לנחש מה עובר שם בפנים, התבוננו בשקט, כפי שאף איש לא עוצר לעשות, מבלי שאני אבחין, ארבו לי מאחורי שמשת חלון ממורקת והקשיבו לכל מה שלא נאמר, לכל מה שיש ונשאר בפנים.

רוח סתיו

אל תתבייש, היה עצוב.

אל תצטער, אם תצטער:

זאת היא עונה כזאת, חבוב,

זה רק הסתיו וזה עובר.

 

לך ערירי בליל העיר,

הבט לרום, חפש כוכב,

מותר, מותר גם לצעיר

להיות טיפה זקן בסתיו.

 

זה הסתיו עם הענן

ועם הרוח המיבב,

ואם אתה סתם ציניקן

בכל זאת זה צובט בלב.

 

הנה באוירה כזאת

לנערה שוב אין אומרים:

"הי, בובה, מותק, בואי לרקוד" -

אלא: "הביטי, ליל סתוים..."

 

אתה צוחק: "שטויות, שטויות".

מן התרגשות, "הו, מה פתאום..."

אז למה זר סיתוניות

שלחת לילדה שלשום?

 

זה הסתיו עם הענן...

 

דמעה, אל תתאדם, חבר,

היא לא תגרום שום נזקים.

תאמר: "זה גשם לא יותר",

אבל הן שנינו זאת יודעים.

 

זה הסתיו עם הענן...

 

 

 

מה אני אגיד לכם? אני חושבת שהשיר הזה מסכם כמעט הכל. הסתיו משפיע עליי, מחזק תחושות רדומות שלי.

באמת שטוב לי, השביתה, המסיבות, היציאות, הצופים, החברים; אבל משהו חסר לי... באמת שאני מרגישה שמשהו כל כך חסר. מי שיעיף מבט פנימה יראה חלל ריק, גדול, שאני כל כך רוצה למלא ולא יודעת איך.

אני ממשיכה לעשות שטויות, ולא רע לי עם זה, דווקא מצחיק לי ונחמד, וכמו שהזכרתי לפני מספר פוסטים, זה מעביר את הזמן יופי. אני לא מרגישה רע, אבל זו גם לא התרוממות רוח עילאית. זה כיף, זה נותן אחלה של הרגשה טובה, אבל זה לא ממלא כלום. טוב נו, אני מניחה שזה ישאר ככה עד ש...

עד שמה?

עד שיבוא מה שאני כל כך מחפשת, אלוהים יודע מה זה בכלל...

אותו דבר שיצליח למלא את החלל שלי.

 

עד לפעם הבאה,

גילי, סתיוית ומהורהרת.