קשה, קשה, להיות בן אדם.....

כשהיינו קטנים כולנו אהבנו לשמוע שירי ילדים. שירים שמבוגרים חיברו בשביל ילדים. מן הסתם השירים האלו אמורים להיות שירים חינוכיים שלא יפגעו בנפשנו הרכה. אבל ההפך הוא הנכון, והנה מספר דוגמאות:

יונתן הקטן:

יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן

הוא טיפס על העץ אפרוחים חיפש

אוי ואבוי לו לשובב חור גדול במכנסיו

מן העץ התגלגל ועונשו קיבל

"יונתן הקטן": יונתן הצעיר היה עלם חמודות, בדרכו לגן טיפס על עץ כדי לצפות באפרוחים, אך לא הייתה כל סיבה שימצא אפרוחים כי הביצים בוקעות באביב ובעת התרחשות המקרה היה חורף (וזו גם הסיבה שרץ לגן- בגלל הקור). לאחר שגילה שהגננת טעתה ושאין אפרוחים על העץ הוא נאלץ לרדת ולבשר לילדי הגן את הבשורה המרה. מכיוון שלא רצה לאחר לגן כדי לא לפגוע ברגשות הגננת שקמה מוקדם בבוקר רק כדי לקבל את פניו, ירד בזריזות מהעץ ולכן נקרעו מכנסיו, יונתן כל כך נבהל מהקרע, עד שנפל מהעץ ו"עונשו קיבל". סופו של יונתן לא מתואר אך ניתן לשער שעקב נפילתו מהעץ במצב של הלם, הוא נפצע בראשו וככל הנראה נשברו ידיו, רגליו, ומספר צלעות. האם ניתן לקרוא למצב כזה קבלת עונש?!  מה בסך- הכל עשה יונתן?! הוא רק קרע את מכנסיו. אלא ששיטת החינוך הבלתי פורמאלית מלמדת שאלימות זה העונש הכי טוב.

השפן הקטן

השפן הקטן שכח לסגור הדלת

הצטננן המסכן וקיבל נזלת

לה לה לה אפצ'י

לה לה לה אפצ'י

לה לה לה אפצ'י

לה לה לה לה

"השפן הקטן" ז"ל: השפן האומלל בשיר הצטנן מכיוון ששכח לסגור את הדלת עקב בעיית זיכרון שלקה בה בגלל גילו המופלג. קוראי השיר, במקום לנחמו מתעללים בו ואומרים לו בנימה צינית שהוא מסכן, וממשיכים בציניות זוועתית לשיר " לה לה לה אפצ'י". כך שהשפן לא רק הצטנן ועלול לחלות בדלקת ראות הוא גם צריך לשמוע את כל חבריו שרים באושר כל פעם שהוא מתעטש (לה לה לה- שירת שמחה, אוי אוי אוי- שירת עצב). ראוי לציין שהשיר נגמר רק בלה לה לה לה ללא אפצ'י כי ככל הנראה השפן שבק חיים.

יש לנו תיש:

יש לנו תיש לתיש יש זקן

ולו ארבע רגליים וגם זנב קטן

במקל בסרגל מה שבא ביד

במקל בסרגל מה שבא ביד

"יש לנו תיש": בשיר מתואר אדם אומלל בעל זקן תיש שעקב זקן זה קיבל את הכינוי- תיש. בגלל בעיה גנטית עקב התפוצצות הכור בצ'רנוביל צמחו לאדם זה שתי רגלים נוספות וזנב קטן ותיישי. במקום לרחם על אדם אומלל זה עקב מוגבלותו כותבי השיר מציעים לחבוט בו וגם ממליצים לעשות זאת עם מקל או סרגל.

דוגמאות אלה ועוד רבות אחרות מראות לנו שכבר אין תמימות בעולם וצריך להסתכל על דברים לעומק כדי לגלות את משמעותם האמיתי.

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם

היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.

בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח

ובמעדניה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.

חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה

מצאה פינה והתישבה והכרטיס בכיסה.

היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה

כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה,

היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל,

בחוצפתו העיז המנוול,

לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת,

וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.

היא החלטה להתעלם מהחוצפה והגסות.

לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות.

וכך היא נשנשה , בעודה מביטה בשעון שעל הקיר

וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר.

על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה

חושבת לעצמה ,בטח הבוטה יבקש גם כוס קפה.

כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.

והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו,

לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים,

חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.

בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה

חשבה לעצמה ,הוא גם גנב וגם חצוף  , אפילו לא אמר תודה.

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,

אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.

בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,

הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.

היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה,

והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה.

בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידייה

הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עינייה

המומה ומופתעת היא הבינה איך לא,

העוגיות האחרות היו שלו,

הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די,

ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.

בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה ,

היא הגנב , ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.

כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו , שמה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך.

לא הכל בחיים זה שחור או לבן, יש גוונים של אפור.

כדאי תמיד לשמור על, לב פתוח ותמיד לשאול את עצמנו , אם אנחנו לא אוכלים את העוגיות של מישהו אחר.