לאלמונית
איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש.
איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש, למישהו אחר?
איך אפשר להסביר לך,לתאר מצב, להסביר את האי-צדק שאני חש?
למה ג'ובניק חי טוב?! מוקף חיילות, יש לו את כל האפשרויות והזמן לעשות?! חבל שהשנים הטובות חולפות מהר.
למה כשאני מגיע הבייתה בשבת ומנסה להתחיל איתך את אומרת: "אתה מקסים, אתה נחמד, אבל אני לא אשב שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים ואחכה לאדון שיבוא מסריח, מלוכלך ועייף, ברוך השם אני יפה והאפשרויות פתוחות בפניי".
ועוד שבת עברה.
למה שהתגייסנו, לחבר'ה במחלקה היו הרבה חברות, מכתבים, חבילות ופתאום נשארנו כולנו לבד?! בגלל שלוש שנים מפגרות?!
אני יושב פה ב-X , בתוך אוקיינוס של בוץ, שלג מרחף אט אט מטה ואני רועד, אבל הלב... הלב יותר קר, כי כשאני שוכב פה את מתהפכת במיטה החמה והיבשה בבית המוגן, בין השמיכות (לבד או עם אהוב) ולא חושבת על כלום, לא יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בבוץ, שרועדים מקור ומתים לעצום את העיניים... לישון...
ששומרים עליך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה, רגועה. כשאני בגל"ב או באבוקה,
עם נשק, אפוד, קסדה והרבה כעס בלב.
איך להסביר לך?
הרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה כשאני בא הביתה ומספר על היתקלות ועל הפחד
וההתרגשות- ואתם מנענעים בראש, כאילו מבינים ומספרים על המכונית החדשה. כשאני סופסוף
אבנים שפוגעים לי בג'יפ ושומע איך החשוד תכנן לעלות ליצהר ולתת צרור בכל האחים שהיו איתי
ממרץ שנת 2002 ובעיתונות כותבים על חיילים רעים שיורים והורגים. כשאני רץ בין הסמטאות וילד
בן 10 מקלל את האימא והאחות, מתאר איך הוא יפוצץ אותן מ-א' ועד ת'. ואני נגנב. כשאני בקסטינה
ורואה נוף שרואים בחו"ל אך אני רוצה לראות את הבית ואני רואה אותו... בחלום ובתמונות, אני רוצה
מילה טובה!
כשכואב הגב והעיניים אדומות מחוסר שינה אני קורא בעיתון איך מסיבות
אידיאולוגיות לא מוכנים הכלבים לשרת בשכם, טול כרם, קלקיליה, ראמללה, ג'נין כי זה נוגד את
צו מצפונם. יש פראיירים אחרים שיעשו את העבודה השחורה בשבילם, כל הצפונים וה"ציוניים".
אז מה אנחנו? אנחנו ה"כושים" של מדינת ישראל? הם לא מבינים איפה הם חיים, הם לא מבינים
שבלעדינו הם פשוט 2 מטר מתחת לאדמה?! ואני לא מבקש רחמים! אני גם לא מרחם על עצמי,
אני זועק לאי-צדק!
אנשים חכמים אמרו פעם "מי שלא עובד בערב שבת לא אוכל בשבת" אין להם מושג איך נרגיש אחרי 3 שנים שבהם ראינו מסגדים, מחבלים, נשקים וסמטאות, אין לכם מושג איך נרגיש אחר כך כשנשכב במיטה עם החברה ונרגיש שיש אנשים שנולדו 5 שנים אחרינו והם אלו ששומרים עלינו. בגלל מציאות מטומטמת שנראית אבודה, אני חייב לשמור על אימא אהובה, על אבא,
על אחים, על אחיות קטנות,חברים וחברות כן אני גאה!!! אני לוחם!!!
לפני חודש וחצי הגעתי הבייתה ואחותי כתבה לי מכתב ונתנה לי אותו עם שוקולד, על המכתב היה כתוב פשוט.. "תודה רבה!!"
היא בסך הכל בת 8 והיא מבינה יותר מכל הפוליטיקאים בארץ המקודשת הזו.
ממש התרגשתי, אם לא הייתי משחק אותה קשוח הייתי גם מזיל דמעה. כי בשבילה אני כאן נמצא!!!
אנחנו רוצים וצריכים מילה טובה! לא דורשים משכורת, לא רוצים מכונית צמודה וגם לא חופשות בחו"ל,
רק מילה טובה!!!
רק מילה טובה שנדע שאומה שלמה עומדת מאחוריינו שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש ששווה,
שנדע שלא טעינו כשביקשנו קרבי.
שכל דבר קשה יהפוך לקל כי בשבילך הכל נעשה מולדת אהובה!
אולי זה נשמע "קיטשי" וסתם כאילו אנחנו מזבלים ת'שכל, אך גם היום, יש מי שחושבים ומרגישים
כך תנו לנו את הכוח להמשיך קדימה... לנצח...
על החתום,
החייל הפשוט...
המכתב הזה... נכתב ביידי חייל... המכתב הזה הוא מכתב התאבדות שנכתב בידייו..
הוא התאבד בגלל לחץ מהצבא... בגלל דיכאון... הוא ירה לעצמו כדור בראש והתאבד...
הבקשה שלו היתה שהמכתב הזה יופץ
אני מקווה שתמלאו אחר הבקשה שלו...
ותודה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
