הבלוג של מאיר

נוגה חיה כמו אוטומט, יום רדף יום, בלי תקווה, בייאוש מוחלט, בדיכאון, היא מילאה את המטלות שלה בעבודה ולקחה על עצמה עוד ועוד עבודה ואז הייתה הולכת לביתה אוכלת מתקלחת וישנה.

כשישנה היו לה סיוטים מעורבים בחלומות על הזמנים המאושרים, שבילתה עם נועה שלה. היו ימים, שבהם פשוט לא יכלה לקום מהמיטה מרוב ייאוש מהחיים ומרוב רצון לחזור שוב לחלומות בהם הייתה עם נועה שלה והייתה מאושרת.

כך נמשכו החיים שלוש שנים אפרוריות, חיים שלא היו בעצם יותר מקיום מרגע לרגע, חיים של בדידות ושל עצב קיומי עמוק, של ייאוש ושל אובדן תקווה טוטלי.

יום אחד ראתה נוגה את גונזו הולכת לכיוון שלה. "אוי אני חייבת להפסיק לחשוב עליה ככה" חשבה נוגה לעצמה. "חה חה חה אני זוכרת כשהיא הגיעה לפני חמש שנים התלבטנו אם לקרוא לה נטלי עם האף, או האף עם נטלי" היא חשבה והמשיכה וחשבה "אבל כשלמדתי להכיר אותה ראיתי שהיא ממש נחמדה".

"מה שלומך נטלי?" אמרה נוגה. "בסדר נוגה" ענתה נטלי. "אל תגידי לי שאת עדיין מדוכאת" אמרה נטלי. "כן" ענתה נוגה בחוסר חיים ובקול מת.

נטלי תפסה את נוגה בכתפיה ומשכה אותה אל המחסן ושם אמרה לה: "מספיק עם זה. מספיק עם כל העצב הזה. את אשה יפה מושכת, חכמה ומתוקה ואני מאד אוהבת אותך". היא חיבקה את נוגה ונשקה לשפתיה. נוגה הרימה את אצבעותיה ונגעה בשפתיה בפליאה והסתכלה על נטלי בתדהמה: "את אוהבת אותי? אבל את לא מכירה אותי."

"אנחנו עובדות ביחד כבר 5 שנים" אמרה נטלי "בזמן הזה למדתי להכיר אותך, לכבד אותך, להעריך אותך, ובזמן האחרון, כשראיתי אותך נכנעת לצער שלך יותר ויותר לאהוב אותך".

"אבל את סטרייטית" אמרה נוגה.

"מי אמר לך את זה?" שאלה נטלי בחיוך על שפתיה.

לראשונה מזה זמן רב הרשתה נוגה לעצמה להרגיש תקווה לאושר. "אז תרצי שנהיה חברות?" היא שאלה בהיסוס ובתקווה.

"כן, מאוד מאוד" ענתה נטלי בחיוך ובשמחה.

נוגה לא האמינה שזה קורה לה. לפתע היא הייתה כל כך מאושרת, שוב, אחרי שויתרה לגמרי על התקווה שאי פעם תדע אהבה ואושר ושמחה, באה האהבה ומצאה אותה.

היא הרימה את עיניה, הסתכלה על נטלי ופתחה את ידיה ונטלי מיהרה אליה חיבקה את נוגה חזק אליה ונשקה לשפתיה נשיקת אהבה ארוכה וחושנית ולאחר זמן מה נוגה הפשירה והתמסרה לנשיקה ולרגשות האושר והאהבה שאחזו בה שוב, לאחר זמן רב כל כך. "אז עכשיו אני מאוהבת בגונזו" חשבה נוגה לעצמה "אבל אני כל כך מאושרת".