טוב, זה בכלל לא לפי הסדר הכרונולוגי. הסיפור הזה מתרחש אחרי, שנועה ונוגה השתחררו מהצבא, הלכו ללמוד באוניברסיטה ושכרו דירה ביחד. נועה למדה משפטים וקיבלה מלגה, כיוון שממוצע הבגרויות שלה עמד על בערך 100 ונוגה למדה פסיכולוגיה והיסטוריה ולא הייתה בעצם בטוחה מה היא רוצה לעשות בחייה.
נועה ונוגה תיעבו את מלאכת הניקיון. הן שנאו לשטוף כלים, לשטוף את הרצפה וודאי, שלנקות את החלונות. כביסה הייתה בסדר, כי היא נעשתה במכונת הכביסה ובמייבש, אבל קיפול הכביסה הנקייה והכנסתה לארון היו מייאשים ומתישים עבור שתיהן. לכן בכל פעם שהחליטו לנקות את דירתן, או את הכלים, או שניהם וכו' שתיהן היו מתפשטות לגמרי. אם היה קר הן היו מדליקות את החימום. הן היו שמות מוזיקה, שאהבו בקולי קולות, שרות, רוקדות מתנשקות ומנקות את הדירה. נוגה אמרה: "מה לעשות? צריך לעשות גם מה שלא רוצים לעשות, אבל אפשר לפחות לעשות את זה בכיף.".
יום אחד, כשניקו את דירתן לצלילי הדיסק, שאהבו של להקת ואן האלן, אותו שמעו, כהרגלן בקולי קולות, שטפה נועה את הכלים ונוגה ניקתה את חדר המקלחת ואז נשמע צילצול בדלת. נועה לא התייחסה, אבל הצילצול חזר על עצמו שוב ושוב ונועה ממש ממש התעצבנה. היא החזירה את הצלחת, ששטפה לכיור, כשהיא צועקת "מי זה חסר המוח הזה?" היא ניגבה את ידיה ניגשה לדלת פתחה את המנעול ופתחה את הדלת לרווחה.
עמד שם דוור עם דואר רשום. הוא עמד שם עם עיניים בולטות ופה פתוח לרווחה בהלם. נועה שאלה ברוגז: "נו מה אתה רוצה?" הדוור ניסה להשתלט על עצמו וגימגם "יש .... יש ..... יש לך .... דואר .... רשום". "תן לי את זה" אמרה נועה ברוגז. היא לקחה את המכתב הרשום ואת הרשימה מהדוור, חתמה עליה החזירה את הרשימה לידיו, חזרה לדירה טרקה את הדלת ונעלה אותה.
היא העיפה מבט במכתב ואח"כ שמטה אותו על השולחן בסלון.
"מי זה היה?" שאלה נוגה מהמקלחת. "זה היה רק הדוור." ענתה נועה "אהובתי, הדואר הולך ונהיה יותר ויותר גרוע, הם מעסיקים דוורים פשוט אידיוטים. היית צריכה לראות את האידיוט, שהם שלחו לכאן עומד ובוהה בי בעיניים בולטות ובפה פתוח. אני הייתי צריכה לעשות בשבילו את הכל.".
נוגה יצאה מהמקלחת והסתכלה על נועה שלה ואמרה "נועה מתוקה שלי פתחת לו את הדלת כך?" והתפרצה בצחוק היסטרי. רק אז שמה נועה לב לכך שהיא עירומה לגמרי והייתה עירומה לגמרי כל הזמן.