הבלוג של מאיר

"אליגון שלי" אמרה ג'נה "האם תוכל לתאר לנו מה עבר עליך ומה הביא אותך לכאן?"

אליגון הביט בברון סטילנט, אביה של ג'נה ובבני משפחתה, שהסבו לארוחת הערב ואמר "כן אתאר לכם מה עבר עלי".

"הכל התחיל בממלכת אמוריה, שרחוקה מאד מכאן. הייתי הכהן העליון של אודין והמשנה של המלך. היינו במצב נוראי. במשך שנים רבות מספור נאבקנו בהתקפות של צבאות של אל מתים: זומבים, שלדים, ערפדים, רוחות ואפילו שדים. בכל פעם, שהיינו משמידים אותם במקום אחד הם היו צצים מחדש במקום אחר. הדבר הכי נורא היה, שאם לא הקפדנו לשרוף לגמרי את גופות המתים שלנו, היינו פוגשים אותם בשדה הקרב, כאל מתים שנלחמו נגדנו.

לבסוף פניתי לחבריי וגייסנו צבא אדיר. פתחתי שער לגיהנום קרוב למצודתו של נסיך שדים בשם אורקוס, שידוע גם כאל האל מתים. הוא היה האוייב שלנו וחשבנו, שאם נשמיד אותו, או נסב לו נזקים כבדים נסיים את המלחמות האלה.

נכנסנו לגיהנום ונלחמנו מלחמה קשה מאד. חדרנו למצודה שלו ודי החרבנו אותה וגרמנו לאורקוס פצעים קשים ואז מלא ביוהרה על כוחי התקרבתי אליו כדי לתת לו את מכת המוות ונפלתי במלכודת שלו. :(

היה הבזק של אור. הגיהנום והצבא שלנו וכל המפלצות נעלמו ואני מצאתי את עצמי בבית הקברות של הכפר סטנלי. לא הבנתי היכן אני ואז תקפו אותי אל מתים ואני קראתי לכוחו של אודין להשמיד אותם ולהפתעתי הרבה לא קרה דבר והרגשתי, כאילו אני מנותק מכוחו של האל שלי. השלדים והזומבים התקיפו אותי, אבל לפני שנעשיתי כוהן, הייתי לוחם והגוף שלי זכר את מה, ששנים של אימון ולחימה החדירו בו. אני התחמקתי מהם הכיתי אותם באלתי הקדושה והם התפוצצו לאבק.

אל מתים יותר ויותר חזקים תקפו אותי וגם הם התפוצצו לאבק. לבסוף דיבר איתי הליץ' של בית הקברות, ששמע את הסיפור שלי, צחק צחוק שטני וכיוון אותי אל הכפר סטנלי. כך הגעתי אל הכפר, שהיה במצב נוראי. המון אנשים מתים שכבו ברחוב והיו מעט אנשים וכולם היו חולים במחלה מאד קשה. כשהם ראו אותי מגיע הכוהן הצעיר שלהם צעק לי להתרחק ואמר, שהכפר הוכה במחלת המוות השחור. התקרבתי אליו ושאלתי אותו, אם גם הוא חולה והוא אמר שכן ושבקרוב כנראה ימות, כפי שימותו כולם. אמרתי לו, שאני כוהן של אודין ושאם יסכים אנסה לרפא אותו ואת כל החולים. הוא אמר, שלא נראה לו שאצליח, אבל שאני מוזמן לנסות. נגעתי בו עם אלתי הקדושה וביקשתי מאודין, שירפא אותו והוא נרפא מהמחלה. כך הסתובבתי וריפאתי את החולים. אבל חלק מהם אלתי הקדושה הרגה ולא ריפאה. לדברי יואל, הכוהן הצעיר, האנשים שמתו מאלתי הקדושה היו אנשים רעים כולם.

האנשים, הנשים והילדים היו בריאים, אבל רעבים. לדברי יואל המזון בכפר אזל מזמן. ספרתי אותם ולמזלי הם היו סה"כ 17 אנשים. אמרתי להם בואו נפנה ונשרוף את גופות המתים ואז אחלק אתכם את המזון, שיש לי והם נרתמו למשימה. אח"כ הטלתי קסם, שאני אוהב, שנקרא סעודת הגיבורים. הופיעו שולחן וכיסאות מפוארים ועליהם תבשילים, שמתאימים למלכים. הזמנתי את כולם לשבת ולאכול וראו, שכולם נהנים מהאוכל, שריפא את הגוף שלהם וחיזק אותם. ישבנו ושוחחנו והם הסבירו לי על המצב. יואל אמר לי שהתאריך אז היה ה1 בינואר שנת 1350 ושבעצם בסעודה הזו אפשר לראות חגיגה של תחילת השנה, אם כי בנסיבות מאד עצובות. הוא אמר לי. שכולם איבדו חלק גדול מיקיריהם למגפה ושמשפחות שלמות מתו וגם כל הכוהנים האחרים. 

כך חיינו בכפר. שיקמנו את המבנים ולאט לאט יצאנו לבדוק את הכפרים הסמוכים. מצאנו הריסות. המון אנשים מתים וקצת אנשים וחולים, שאת חלקם ריפאתי והבאנו עימנו לכפר שלנו. כך עשינו עד שהגענו לעיר דרבי ושם המצב לא היה יותר טוב. גם שם עזרנו, כמיטב יכולתנו וחלק מהאנשים, שריפאתי באו איתנו לכפר שלנו ועזרו לנו לבנות אותו' לעבד את האדמות ולשקם את החיים בכפר. כל האנשים בכפר החליטו, שבנוסף לאמונתם בישו הנוצרי הם מאמינים גם באודין והפצירו בי להקים מזבח לאודין וללמד אותם את האמונה שלי וכך עשיתי. לימדתי אותם גם רפואה בסיסית ואיך לזהות עשבי מרפא שונים ואת השימוש בהם.

וזה היה המצב, שבו מצאה אותי מרכבתו של הברון, אביך המכובד, עם האביר, שאמר, ששמעתם עלי ושאני יכול לרפא את המחלה וביקש, שאבוא לרפא אותך ג'נה המתוקה שלי. ביתו השלישית של הברון. אני זוכר, שנדהמתי, שגם האצולה סובלת מהמחלה והוא מסר לי, שהמון אצילים ואבירים מתו מהמחלה הזאת. אני זוכר, שאמרתי לו שאיני יכול לרפא את הרשעים, אבל הוא הבטיח לי, שאת אשה טובה. אז באתי איתו במרכבה.

אני זוכר, שהגענו לטירה שלכם וכולם היו עצובים מאד. אימך המנוחה מתה מהמחלה וכך גם אחיך הצעיר ואת גססת ואז באתי לחדרך, בו היו הברון ואחייך, אחותך וסבתך התפללתי לאודין, שירפא אותך, נגעתי בך באלתי הקדושה ואת החלמת. כולם היו מופתעים כל כך, כי כבר איבדו כל תקווה. אז הזמנתי את כולכם ואת האביר, שהביא אותי לסעודת הגיבורים ואחרי, שאכלנו ודיברנו על דברים שונים הלכתי לדרכי והשארתי אתכם לצער הפרטי ולשמחה הפרטית שלכם.

אני זוכר את ההפתעה העצומה שלי, כשאת באת לבקר אותי בכפר סטנלי, ג'נה המתוקה שלי. אני זוכר את השיחות שלנו ואת הפעם, שאמרתי לך, שממש לא כדאי לך להתאהב בי, כי אני מבוגר ממך בהרבה ולמעשה אני מבוגר מסבתך בהרבה. אבל את אמרת, שזה לא משנה לך, ג'נה שלי ונראה לי שכבר אז אהבת אותי יקרה שלי.

אני זוכר, שביקרתי את אביך וביקשתי את ידך והוא מאד היסס ואז הראתי לו חלק מאוצרותיי והוא הסכים, שתהיי אשתי. אני זוכר, שסבתך שאלה אותי איך יכול להיות, שאני מבוגר ממנה ואז אמרתי לכם, שאני בן 15,007 שנים והפתעתי את כולכם. :)"

"אליגון שלי" אמרה ג'נה "איך זה שאתה נראה בן 25 ואיך הצלחת לסחוב את המחרשה הכבדה לבדך ולחרוש איתה את שדות הכפר סטנלי?"

"טוב בעניין הזה, טוב להיות יקיר האל וטוב, שיש לי חבר, שהוא קוסם אדיר ששונא מגבלות והגבלות." אמר אליגון בחיוך.

"ג'נה שלי אשתי המתוקה את רוצה שנצא לטייל קצת?"

"בכיף אליגון בעלי האהוב" ענתה ג'נה.