משתגעת אט אט ולא מבינה כיצד להתנער מכל מה שאני מפספסת. עדיין ישנה בי הרגשה כי אני מפספסת את המציאות החולפת אל מול עיניי, אבודה, תועה, ואולי גם מעט נואשת. מרגישה לא מוכנה כלל למה שעתיד להגיע, קצת כמו המציאות. מנסה להתנער מן הסירחון, לשקוע בין ערמות של אגדות ומעשיות, גדלה עם כל שכבה. משתגעת ולא מבינה כיצד.

הייתי רוצה לברוח אל הבור העמוק ביותר ולהביט מלמטה על כל מה שמתרחש מחוץ לו, כמו שאני מביטה על האלים הרועמים ממעמקי השמיים הסגולים והרדודים. התרגלתי לכך שיש לי קו הכוונה, קצת כמו יד שעוזרת לנווט את המטוס בשעת סערה כשעינייך מכוסי מסכי עשן סמיכים ומעלי תהייה. פארנויות מן העבר קושרות אותי אל הכסא, ובעודי מסתובבת, מסתובבת, מנסה להימנע מכוח הכבידה, הן מהדקות את החבלים ונותנות לי לשגר את עצמי אל הנודע... כשם אני חולמת בלילות חסרות נדודי שינה.

עייפתי מלכתוב, עייפתי מלקרוא את כל הדאגות השטחיות והמילים הרדודות. מאסתי בעולם הזה וכעת אני עוברת אל עולם קצת שונה, עולם שבו אני אוכל להניח את אשר על נפשי על כף המאזניים ולא לדאוג שמישהו ימלא את הכף השנייה. כל מה שנותר - הוא ללגלג על בורותכם, לזלזל במחשבות הכי פרטיות שלכם, להרגיש קצת נעלה ובלתי ניתנת לשליטה... כל מה שעשיתי עד עתה בין המבטים והשורות.

עייפתי גם בלרדוף אחרי מבטים מבינים... אני מתחילה לחשוב שהם באמת לא קיימים כמו שאמרתי לעצמי כל עת ישנתי ונתתי לעצמי להיות צודקת לפחות בפעם ההיא.

תמיד רציתי שיהיה לי האומץ להיות לבד... אני משערת לעצמי שאין צורך באומץ, רק בכדורי שינה ובבקבוק אלכוהול מהול בייסורים עצמיים. הקור חודר מאדן החלון, הסתיו כבר הגיע. נותר לחכות עוד קצת, להמתין לגשם שיתדפק על החלון ויסווה ויראה את מה שבאמת מתחולל בפנים. אולי, עד אז, אאזור אומץ ואהיה חברה מספיק טובה לעצמי.

דיי מתגעגעת לשטויות הפילוסופיות והביתורים בראשי.

  לעיתים אני נזכרת בכל הזכרונות, שאט אט נהפכו לכאבים. כאלו, שמיותר לומר - להדחיקם ניסיתי וכשלתי. לפתע הכל מתעוות ומתטשטש והגבולות נעלמים להם אי שם. מנגינה מרה מתנגנת בראשי בכל פעם בה ראשי מתעמת עם הכר, וממשיכה לנגן בלולאות אינסופיות כל בוקר בו אני נאנחת קלות וגוררת את רגליי לכיוון הטלוויזיה. הימים האחרונים סחטו ממני שאריות של יצירתיות, ולכן אין לי נחמה בצבעים ומכחולים ודפים. אין יותר נחמה באותיות ומשפטים, שאט אט חוברו לעלילות שהרצתי בראשי, אין נחמה בכל מה שגרם לי להתגבש למה שאני כעת.

  ובכן, בלית ברירה אני מוציאה את עצמי לעולם החיצון, ובלא חשק אני מצחקקת ומחייכת ולעיתים, גם מאושרת. אני מאושרת, אני באמת מאושרת! אך הריקנות מוציאה ממני את הגושים הקטנים והמילים, הו המילים. המילים שפעם כה הערצתי ורדפתי אחריהן, ניסיתי להתחקות אחריהן ולהבין אותן. כעת אני מבינה - רק על עצמי לספר ידעתי.