אאאאאאאאאא
מצטערת שלא עדכנתי, לא היה לי כזה זמן...
אבל הינה פרק , קריאה מהנה לקוראים=]
השתיקה שבינינו- פרק 7:
"תעיפי את הסכין" הוא אמר לה כולו רגוע, "לא! תגיד לי מאיפה זה? " היא הרימה את קולה.
ויקו קמה ונתנה ללאו לקום ולהתיישב על המיטה, היא נעלה את הדלת של החדר.
"אני יכול...", "אתה לא יכול כלום" קטעה אותו בכעס.
"תנסה לברוח, ואני אמצא לך מקום טוב בגופך בשביל להחדיר לתוכו סכין" אמרה בקרירות ונאנחה עם הגב על הדלת.
"תתחיל לספר, מי אתה ומה אתה" היא אמרה לו.
הוא לא ידע מה לעשות, אבל החליט לספר.
"אני לאו לוד, כפי שידוע לי אני בן אדם","אל תעשה ממני צחוק" היא התפרצה. "פשוט תספר את הכול", "אני לא בטוח שאת רוצה לדעת" הוא קטע אותה גם כן.
"אולי תפסיק עם זה?" היא צעקה. "טוב בסדר, אני עובד בשביל אבא שלך, הוא ביקש ממני לעזור לך!" סיפר לאו.
"אבא שלי? ממתי לאבא שלי אכפת ממני?" גיחחה ויקו. "מאז ומתמיד, ובמיוחד מהיום בו אימא שלך מכרה אותך, אני לא..", "מה אמרת?" היא קטעה אותו שנית, היא לא אהבה את מה ששמעה.
"אימא שלך מכרה אותך! למה נראה לך שהיא מדברת כל הזמן על האנשים האלה שאמורים לבוא?! , לאימא שלך היה חשוב יותר להישאר בחיים, בשביל שהיא תוכל לחיות, ובשביל שאת תהיי הכלבה של מישהו" סיפר לה לאו בטון גבוה וכעוס.
ויקו התקשתה להאמין לכל זה, קשה לעכל כאלה דברים מהר.
"אני בטוחה שאתה משקר" היא מלמלה, "תחשבי מה שבאלך, לא כזה אכפת לי...אני רק עושה את העבודה שלי זה לא שאני רוצה" הוא ענה ללא התחשבות.
"למה היא מכרה אותי? היא הרי אוהבת אותי?" עינייה התמלאו בדמעות בעודה שואלת את השאלות האלה.
"איימו על חייה, היא החליטה למכור אותך בשביל להציל את עצמה, היא לא באמת אוהבת אותך וזאת עובדה, אני מצטער!" אמר לאו ברגוע.
"על מה אתה מצטער? על זה שמכרו אותי וגרמו לך לעבוד ולהציל לי את החיים?...כמה פתטי" התעצבנה ויקו, דמעה אחת זלגה על הלחי שלה, היא זרקה את הסכין על הרצפה ויצאה מהחדר.
כריס לא ידעה למה, אבל הרגישה רע , היא הרגישה כאילו תקעו בה מיליוני סכינים בגב, וכל מה שנשאר לה זה לנסות לנשום.
"מה קרה לי פתאום?" שאלה את עצמה כריס, היא לא הבינה את ההרגשה הזאת.
עברו שלושה ימים, לאו הבחין בזה שויקו עובדת כל היום במסבאה עם מבט מושפל.
היא לא מדברת, ואפילו לא נטפלת אל לורן.
ויקו אפילו לא אמרה כלום לאלה שעצבנו אותה, היא עדיין חשבה על זה שאימא שלה, אותה האחת שכל כך אהבה, בגדה בה, בגדה בה ללא בושה!
היא ניקתה את הדלפק, וראתה מישהו מניח כסף על הדלפק.
"זה כסף בשביל לשהות פה עוד שבוע" אמר לה לאו, "כמה טוב לי" ענתה בציניות וחייכה חיוך מאולץ.
"זה לא מתאים לך, אבא שלך סיפר לי דברים אחרים עלייך, ועכשיו אני תוהה למה להאמין, למה שאני רואה עכשיו או למה שהוא סיפר" אמר לאו.
"לא ידעתי שאבא שלי עובד במועדון השידוכים" גיחחה ויקו בלעג.
"את לא מצחיקה" הוא אמר והתכוון ללכת, "איפה הוא גר?" היא שאלה לפתע.
הוא הסתובב בחזרה אליה, "למה את צריכה?" תהה.
"לא עניינך..אז אתה הולך לי להגיד?" שאלה, "כן" הוא ענה כי הבין שאין לו ברירה.
כריס התגעגעה מאוד לאבא שלה, היא אף פעם לא נסעה להרבה זמן.
היא יצאה החוצה לנשום אוויר צח, לבד.
היא התיישבה בחצר האחורית של האכסנייה, והביטה על הנוף המיושן והמשעמם,
לפתע היא שמעה רעש בעציצים, וישר יצא משם אותו האחד, נד.
"מתי תפסיק לרדוף אותי?" היא התעצבנה, זה כבר היום השני שהוא בא לראות אותה, היא כבר יודעת שקראו לו נד, אותו האחד שלא מבין כלום בדברים כמו פלאפון וכו'.
"מצאתי איזה משהו..זה גם קשור לאופנה שלכם ,האנשים?" תהה.
הוא הושיט לה חזייה מרופדת לבנה, ניק התעצבנה קצת.
"האנשים?...גם אתה אחד מהם" אמרה לו. "איפה אתה חיי בכלל?" שאלה.
"רוצה שאני אראה לך, את הבית שלי...הוא קטן יותר מהדבר הזה, אבל נחמד" ענה נד, תפס בידה ומשך אותה לעבר היער.
אחרי כמה דקות הם הגיעו למקום, כריס הייתה מאוד מופתעת ממה שראתה.
"פה אתה גר?" הופתעה.
ג'יימס היה שוב שקוע בעיתון, הוא התעניין יותר מידי בחדשות בימים החופשיים שלו,
כמובן שהוא גם התגעגע לכריס.
הוא שמע דלת נפתחת ומישהו או יותר נכון מישהי נכנסה לתוך הבית, הוא שמע את הקולות של נעלי העקבים המתקרבים לכיוונו.
"כריס זאת את?"שאל, "וואו היא ממש דומה לי" הוא שמע את קולה של מישהי שלא חשב שישמע אי פעם.
הוא ניגש לסלון וראה שם את ויקו האוחזת בתמונה של כריס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
