אין לי כרגע מה לספר,
חוץ מזה שלא יוצא לי הרבה לעדכן מכיוון הלימודים המעצבנים האלה.
טדאממ...
אם אתם לא מרוצים מאורך הפרק אז תודיעו אם אתם רוצים שאעשה יותר ארוך או קצר.
השתיקה שבינינו- בפרק הקודם:
ג'יימס היה שוב שקוע בעיתון, הוא התעניין יותר מידי בחדשות בימים החופשיים שלו,
כמובן שהוא גם התגעגע לכריס.
הוא שמע דלת נפתחת ומישהו או יותר נכון מישהי נכנסה לתוך הבית, הוא שמע את הקולות של נעלי העקבים המתקרבים לכיוונו.
"כריס זאת את?"שאל, "וואו היא ממש דומה לי" הוא שמע את קולה של מישהי שלא חשב שישמע אי פעם.
הוא ניגש לסלון וראה שם את ויקו האוחזת בתמונה של כריס.
השתיקה שבינינו - פרק 8 (אחד הפרקים הפחות אהובים עליי, כי הוא לא יצא לי טוב לפי דעתי) :
''ויקטוריה?'' הוא היה מופתע כולו. ''כזכור לי זה שמי'' מלמלה, היא הניחה את התמונה של כריס על המדף של אחד מהספריות וניגשה אליו.
''למה את פה?'' שאל ג'יימס, ''אסור לי כבר לבקר את אבא שלי?'' התעצבנה קלות.
''מותר אבל...איך את יודעת שאני גר פה?'','' פגשתי בכריס הזמנתי אותה לכוס קפה ושאלתי....בחייך אבא אתה בטח כבר הבנת שתפסתי את לאו זה שעובד בשבילך'' אמרה ויקו בקול מורם.
''איך?'', ''אני לא אגיד לך, פשוט בפעם הבאה תבחר לעבודה מישהו בוגר יותר'' היא קטעה אותו והוא התחיל לגחך.
''אני לא יודעת מה מצחיק אותך, ולא אכפת לי....אני רוצה שלא תדאג לי יותר...אני לא רוצה שתשלח אנשים בשביל שיגנו עליי, אני יכולה להסתדר בעצמי'' טענה ויקו.
ג'יימס התיישב על הכורסה והביט בה, קשה היה לו עדיין לקלוט את זה שויקו עומדת מולו.
''היא יודעת שיש לה אחות תאומה?'' ויקו שינתה נושא, בכדי שהאב לא יתחיל אם הדאגות שלו שוב.
''היא לא יודעת...יותר נכון היא לא זוכרת, אני לא מבין איך את עדיין זוכרת'' ענה ג'יימס. אלה לא היו המילים שרצתה לשמוע, אבל כנראה שהיה כבר מאוחר מידי להתעלם.
''אל תבין...גם אני לא תמיד מבינה אותך...אבל בכל מקרה תבקש מלאו הזה לעזוב את המקום בהקדם האפשרי , תודה'' היא דיברה מהר, כנראה לא היה לה נוח להגיד זאת, ג'יימס ידע שויקו יודעת שלא יכולה להסתדר בעצמה, היא יצאה כל כך מהר מהבית עד שהוא אפילו לא הצליח להגיד מילה.
'שום דבר לא הלך לי כמו שתכננתי' אמרה בכעס לעצמה ויקו והמשיכה בדרכה.
''פה אתה גר?'' שאלה כריס שנית, ''תסגרי את הפה לפני שתכנס לשם דבורה'' צחקק נד.
מול כריס התגלתה מערה בצבעי אפור עד פחם , היא נראתה צפופה ושני זאבים שהו בה.
''לא יכול להיות שאתה גר פה, זה הרי...ועוד אם זאבים...'' היא לא האמינה, יותר מידי לא מציאותי כל זה היה בעיניה.
''הזאבים האלה הם חברים שלי'' אמר נד וניגש ללטף אותם, ''אני יודעת , בטח השם האמיתי שלך מוגלי ואני חולמת את זה שאני מטיילת איתך...טוב כריס הגיע הזמן להתעורר'' כריס התחילה לצחוק לעצמה כמו משוגעת.
''האנשים האלה כאלה מוזרים'' פנה נד אל הזאב שליטף, כריס כאשר שמעה אותו ישר הפסיקה לצחוק.
''מי שמדבר על מוזרים, אתה זה שמדבר פה עם זאב'' היא הרימה את קולה.
''לזאבים יש גם רגשות ולב, הם מבינים אותך, והם יכולים להיות החברים הכי טובים שלנו'', ''אתה בטח מתכוון לזה שהם לפעמים יכולים פשוט לטעום ממך ביס'' קטעה אותו כריס בציניות והתיישבה על אחד הסלעים שהיו על יד המערה.
''מזה?'' שאל, וזאת לקחה אנחה גדולה ושתקה פשוט. נד לא הבין למה היא כל כך מתעצבנת מהדיבור שלו ושאלותיו, והיא לא הבינה עד כמה בן אדם יכול להיות טיפש, ועוד בן אדם שלא מודע לזה שהוא בן אדם, אז כנראה שהוא חולה בנפש.
''רוצה ללטף אותם?'' נד פנה אל כריס. ''לא...אני עדיין רוצה לחיות'' שוב ענתה בזלזול והביטה מסביב, מלא עצים, אור קרני השמש האיר בפינות של כל מיני צדדים ונתן לכריס להרגיש טוב.
''רוצה לאכול?'' נד הושיט לה חתיכת בשר לא מבושל, היא נגעלה מרוב שראתה זאת.
''טוב תשמע..'' היא נעמדה קרוב אליו והביטה עמוק לתוך עינייו, ''אתה בן אדם, ואתה לא אמור לאכול את זה ככה, אתה צריך לחיות בבית ולא ב..במערה'' היא דיברה כל כך מהר והוא לא קלט שום מילה ממה שאמרה.
ויקו חזרה למלון, היא הופתעה לגלות שלא היה אף אחד שם, לא היה את הזקנים שתמיד באים ואנשים בכלל.
היא עלתה לחדרה וכמעט התעלפה מהמראה, החדר שלה היה הפוך, כאילו סופת הוריקן עברה בו, היא נבהלה, אבל עדיין ניסתה להישאר רגועה וזה לא הלך לה.
היא עברה בחדר, היא הבינה שמישהו חיטט לה בדברים, היא התחילה לבדוק כל פינה והופתעה לגלות ששום דבר לא נגנב.
'אולי זה היה לאו?' חשבה לעצמה, אבל אחר''כ עזבה את המחשבה הזאת.
''אפשר לדעת למה החדר שלי הפוך'' היא שמעה את לאו צועק, ומתקרב לחדרה, ''מה חיפשת אצלי בח...''הוא השתתק בדיוק ברגע שראה את החדר של ויקו.
''גם החדר שלך ככה?'' שאלה ויקו, ''כן'' ענה לה לאו רגוע.
''ואתה בטח חשבת שזאת אני, בדיוק כמו שאני חשבתי שזה אתה'' מלמלה ויקו והתחילה לאסוף את חלק מהדברים.
''ומה אתה עדיין עושה פה? לא קיבלת צלצול מג'יימס?'' שאלה, ''קיבלתי, אבל החלטתי שאני נשאר פה, המקום נחמד, נוף נפלא , אנשים מצחיקים..'' אמר לה לאו, כמובן שלגבי הנוף הוא שיקר, לא היה שם נוף כמעט, אלא אם כן שלושה בתים נחשבים לנוף.
''אני לא רוצה שתישאר פה'' ויקו התחילה לכעוס, ''זה בית מלון ובחרתי לעצור פה...אני לא אפריע לך, אני אפילו לא אדבר איתך..המקום משגע'' שיקר לאו, הוא כמעט גיחך בדבריו.
''תפסיק אם הדברים הטיפשיים שלך, תעשה מה שבאלך רק תעזוב אותי בשקט'' היא פלטה בכעס.
''דבר אחרון..אם את רוצה לדעת מי פרץ לך לחדר, אז בואי איתי'' אמר לאו ויצא מהחדר, ויקו בהחלט רצתה לדעת מי זה היה.
הם נכנסו לחדר שבו לאו שכן, הוא ניגש למחשב הנייד שלו והתחיל לבדוק את כל המצלמות שהתקין בכל הפינות.
''איך זה שלא היית באותו הזמן פה?'' שאלה לפתע ויקו, היא הייתה דיי רגועה כרגע.
''הייתי אצל לורן, אני נשבע לך שלא שמענו כלום'', ''טוב זה גם תלוי במה התעסקתם'' אמרה בציניות ויקו,יש מצב שהיא מקנאה?...
''את מתחילה לעלות על העצבים'' מלמל לאו בשקט, אך היא שמעה כל מילה ומילה.
''הינה תראי...זה מישהו חשוד..'' הוא פנה אל ויקו כאשר הבחין בדמות בקלטת של המצלמה.
'' אי אפשר לראות ממסך יותר מקורב?, לא רואים את הפנים'' שאלה.
כאשר הוא עשה מסך מקורב, הוא ישר הבין במי מדובר.
''זה אותו האחד שאימא שלך מכרה אותך לו'' פנה אליה וזאת נקפאה אל המקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
