פתאום אני קולטת איזה אנשים מדהימים אני מכירה!

עם כל הפוזה שתפסתי- הם פה והם אוהבים אותי והם פשוט תמיד כאן!

אנשים זה דבר נחמד, אבל לא צריך לאבד את האישיות בגללם...

פתאום נראה לי שחיפשתי את הזיכרון הכי גרוע מהחיים שלי כדי להגיד: "אוי רע לי! הכי רע לי בעולם!".

אבל בעצם רוב הזיכרונות שלי טובים! אני זוכרת את כל התמיכה, האהבה והמחמאות שקיבלתי מכולם תמיד, אני זוכרת את הטיולים המשפחתיים והשיחות עם ההורים שלי, אני זוכרת כסף, אני זוכרת את הסמינר, אני זוכרת את האנשים ביזמים הצעירים ואני זוכרת עוד הרבה דברים מדהימים שקרו לי!

פ-ו-ז-ה-!-!-! אנחנו תופסים פוזה כל החיים שלנו, אבל לא תמיד אנחנו מודעים לזה...

אני לא צריכה להכיר אנשים חדשים כדי להיות מאושרת,

אנשים חדשים רק יכולים לגרום לי להיות מאושרת יותר!

סתיו, אני כ"כ מצטערת... :(