כמעט 9 חודשים בלעדיך, כמעט שנה.

והבלוג הזה פשוט מוקדש לך, הפוסטים, המילים- בכל דבר פה יש דקות של מחשבה עליך, או אמירה...

ושוב מחשבות- את היית כ"כ יפה, עדינה, מרגיעה...!!!!!!

בכל העולם הלחוץ הזה רק את היית יכולה להרגיע אותי.

ועכשיו? אפחד לא יכול להרגיע אותי.

הם יכולים לדבר, לעזור אבל לא להרגיע...

ניסיתי לחשוב על האופי שלך, האופי שלה

וזה רק גרם להתגעגע אליך יותר,

להבין כמה עצוב העולם הזה ובודד.

ה- 30 ליוני תמיד היה תאריך שמח!

עד לא מזמן זה גם היה היום האחרון ללימודים.

וגם השנה, אין לי מושג איך

זה פשוט תאריך משמח,

אני חושבת עליו ואני כ"כ שמחה!

אין לי מושג מה אני אעשה פה בלעדייך ביום הזה,

איזה מין "כיף" יהיה היום הזה

אבל אני פשוט שמחה,

בגלל סיבה שכבר לא רלוונטית.

לפעמים אני מנסה לחשוב למה זה לא קרה הפוך

אם היו שואלים אותי אז, אם היו נותנים לי לבחור

הייתי בוחרת בי, בלי לחשוב על זה בכלל

אני כמעט בטוחה.

אבל היום, אחרי 9 חודשים אני יודעת,

אני יודעת למה זה לא קרה הפוך-

מגיע לך טוב, רק טוב.

הילדות זאת התקופה הכי יפה בחיים

ואת נהינת ממנה, ניצלת אותה עד הרגע האחרון,

אבל כדי שלא יהיה לך רע עזבת מוקדם,

למקום שבו תמיד תוכלי להיות ילדה.

אני עדיין זוכרת את הבוקר הזה,

איך תיכננתי לסיים את העבודה המזדיינת הזאת,

איך תיכננתי ללכת ולקנות לך מתנה,

איך היית אמורה לישון אצלי

איך בזמן שתכננתי מה לעשות,

אמא שלי סיפרה לי מה קרה.