אני מרגישה עכשיו כל כך עצוב. למרות שאני מוקפת בחברות ומשפחה שאוהבים אותי באותם רגעים הרגשתי עצובה וכל כך לבד.. המצבי רוח שלי מתתחלפים כל כך מהר.. למרות שהרגשתי את זה רק לחצי דקה, לא חזרתי להיות כרגיל.. הרשתי דיי לבד... וחשבתי.. אבל הפעם חשבתי על דוד. מאז יום חמישי לא חשבתי על זה שאני הכרתי אותו. ואנחנו ממש דיברנו ושיחקנו ורבנו לפעמים.
קירסטי אומרת שהרבה כתבו על אווה. אווה ואווה ואווה ואווה.. וזה ממש יפה מצדם וזה טוב. אבל אף אחד לא כתב על דוד. לפי דעתי זה ממש לא פייר. וממש לא מגיע לו. דוד היה ילד זה חמוד ומצחיק ושובב. אין לי תמונה שלו אחרי הכל. אבל זה היה ממש כיף לדבר איתו. וגם הוא היה ממש טוב. וגם עליו, חבל שהוא הלך.
כשהייתי שם, אני נגעתי באווה ואני נגעתי דוד אבל אני לא הייתי מסוגלת, אני עזבתי אותם ממש מהר. אני לא האמנתי. וכשאמא שלי לא הסכימה לי להתקרב יותר מדי כשקברו אותם, אני כעסתי עליה. אבל עכשיו אני מדמיינת איך שקוברים אותם, ורק מזה יש לי צמרמורת. אני לא מאמינה שזה באמת קרה, שאווה נמצאת שם מתחת לאדמה, שכל מה שמחמם אותה זו רק שמיכה, שאני יותר גבוהה ממנה עכשיו, ואני פשוט מתחילה לבכות. איוון בכל פעם שהיינו נפגשות אמרתי לעצמי: "זהו, מעכשיו נשמור יותר על קשר." אבל זה לא היה קורה. רק השנה. באת אליי ואחרי איזה שבוע דיברנו ואחרי עוד שבוע נפגשנו. עד שהיינו בקשר יותר טוב, אנחנו כבר לא נוכל ממש לדבר. אני יודעת שאת עוזרת לי מלמעלה עכשיו. אני מרגישה את זה. אני רואה אותך ואת דוד שם בדמיון עם אבא שלכם, אני מדברת בלב ולמרות שאתם לא בדיוק עונים, אני יודעת שאתם מקשיבים ועוזרים.
אתם ממש אהבתם לעזור. אם זה היה תלוי בכם הייתם עוזרים לכל מי שהיה צריך משהו באותו רגע גם אם שניי אנשים היו צריכים עזרה בו זמנית. אבל כשאתם פה אתם לא תוכלו לעזור לאנשים בו זמנית. לכן אתם שם למעלה. כדי לעזור לכל מי שרק צריך, כדי לעזור לכל מי שאתם אוהבים.
בהתחלה חשבתי לעשות סיאנס, אבל עכשיו אני מבינה שסיאנס זה בעצם להוריד אתכם מלמעלה לכאן, ו-"לדבר" אתכם. אבל אז אם מישהו יצטרך עזרה, לא תוכלו לעזור לו. אז עכשיו, אחרי שהבנתי שלא תוכלו לחזור, אני משלימה עם העובדה, שתוכלו לעזור לכולם ואני לא הולכת לעשות סיאנס.
אני יודעת שיש מלא אנשים שזה פשוט מצחיק עד כמה הם מסכנים ואומללים.. אתם לא יודעים איזה סיפורים ממציאים עליכם.. אני לא אגיד שמות כי זה ממש לא יפה אבל הייתה ילדה שאמרה שבאותם רגעים היא ירקה דם ויום למחרת היא הבינה מה קרה... וילדה אחת החליטה שהיא ואת [איוון] הייתן חברות ממש טובות.. את דווקא אמרת לי שהקשר בניכן הוא סתם כזה ושהיא שקרנית ורוצה תשומי.. אבל בפעם האחרונה שנפגשנו, כבר עברו מאז איזה שבועיים או שלושה, לא יצא לנו לדבר על זה.
בקשר לסיפור של הדם הזה, המציא אותו מישהו ממש מסכן שבאמת האמין שמישהו יאמין לו..
ודוד...
בטח היה לך איזה חבר ממש ממש טוב או שניים.ובטח גם עליך ממציאים סיפורים.. זה כל כך עלוב ופתאטי.. בפעם הראשונה כעסתי על אותם ילדים.
לפני מה שקרה אם היו אומרים לי משפט כמו: "אם את מרגישה שאת לא יולה להיכנס לשיעור, אל תכנסי." הייתי מנצלת את ההזדמנות ולא לומדת.. אבל עכשיו אני חושבת שזה כל כך לא אנושי לנצל דבר כזה. וכנראה שיש אנשים לא אנושיים שכן מנצלים את האירוע הזה...
אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליו היה: "מה יהיה עם קירסטי ורותי? הן יחזרו לגרמניה?" וגם קירסטי חשבה על זה.. אבל אתם לא יודעים כמה אהבה היא קיבלה. כולם רק רצו לעזור. אנשים שהיא אפילו לא ירה רצו לעזור ולתת לה כסף. וכולם כל כך עוזרים לה. היא סיפרה שבגרמנייה זה בחיים לא היה קורה.. ואני, בפעם הראשונה בחיים שלי, הבנתי למה אני חיה פה, והרגשתי הכי גאה שרק אפשר.
אני יודעת שאני חופרת, אבל הפעם אני מרגישה באמת שלמה עם כל מה שכתבתי, שזה דיי מספיק.
אני מרגישה עכשיו דיי טוב. אני לא אגיד הקלה כי זה נשמע כאילו שקיבלתי עונש. אני חושבת על איוון 24 שעות ביממה, אבל אני מבינה שזה בסדר לצחוק, שאם אני צוחקת טוב לאיוון. אני כל כך גאה בהרגשה הזאת עכשיו. אני כותבת את זה ושוב הכל מטושטש, ושוב אני בוכה. אבל הפעם זה לא רק מצער גדול על איוון ודוד ושלומי [שלא ממש הכרתי אותו אבל הוא נשמע בנאדם ממש טוב ואני בטוחה בזה שהוא גם היה בנאדם ממש טוב] שלא פה יותר, אני בוכה גם מהתרגשות כזאת, שקשה להסביר למה. התרגשות, כי סוף סוף אחרי צער וכאב ושאלות של "למה?", הגעתי למסקנות הנכונות, והשלמתי עם העובדה שאיוון לא פה אבל היא מגשימה את אחד מהחלומות שלה. ועכשיו אני חושבת על זה שכולנו נמות בסופו של דבר, ואחרי שמי שהיא אהבה ימות [עד כמה שקשה לי לכתוב את זה. זה נשמע אכזרי, אבל זה יגיע גם אליו אחרי הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה... זמן] הם יוכלו להתחתן כמו שהיא חלמה, ושתהיה להם חוות סוסים.
וכשאני אמות אני אבוא אליה ואחבק אותה. ואני לא אעזוב אותה לעולם. אני לא אתן לה ללכת. עכשיו יש אנשים שהיא בטח רוצה לראות שם למעלה.
הבלוג, החברות והמשפחה כל כך עזרו לי בימים האלה. וגם איוון, דוד ושלומי ז"ל עזרו לי, מלמעלה.
יש אנשים שלא יסכימו איתי. ואני מאמינה, שכל אחד חושב בדרך שלו. אם אתם מעדיפים לחשוב שעכשיו היא נחה לה, זה לא שזה אסור. לי פשוט עוזר לדמיין אותה ככה, לדעת שהיא עדיין חיה. שהיא עוזרת לכולם ואני מנסה לעזור לה.. לעשות דברים אחרי שאני "מתייעצת" איתה.
יש 3 משפטים שאני חושבת עליהם עכשיו:
"לפעמים צדק הוא רק כוכב."- זה המשפט שעלה לי בראש כשחשבתי על מה שקרה לאיוון. וזה נכון. ואני בטוחה שזה נכון גם לגבי עכשיו, אבל אני עדיין מקשרת בין מה שקרה לבין המשפט.
"אל תבכה כשמשהו נגמר-תשמח שזה בכלל קרה."- ואני שמחה, ואני גאה. אני הכרתי אותך ויש לי ממך רק זכרונות טובים. את תמיד צדקת בהכל והיה לי כל כך כיף איתך.
"בסוף יהיה טוב, ואם לא טוב- סימן שזה לא הסוף.".. ואין לי מושג למה אני חושבת על המשפט הזה. אבל אני ממש מתחברת אליו עכשיו.
ואני רוצה להגיד תודה. תודה לאנשים הבאים:
דבר ראשון למשפחה, שתמכו בי ועזרו לי ממש.. במיוחד לאבא שלי ולרחל..
וגם לגילה, נעומי, מילה, דנה, ירין, דורון, ירדן, אביב, יאדה, וקלרין שכל כך אבל כל כך עזרו לי. אין להם מושג כמה.
וגם לאסתי, נעומי [בר יוסף] וטובה שעשו מה שהן יכלו.
לקירסטי ורותי שרק מלראות אותן מתמודדות עם זה, עזרו לי מאוד מאוד.
ללימור, שהשיחה איתה הייתה אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי.
לישרא בלוג, כי הכתיבה פה עזרה לי מאוד. הנה,תוך כדי כתיבה כאן הגעתי למסקנות הנכונות.
ולאיוון, דוד ושלומי ז"ל, שעזרו לי מלמעלה להשלים עם העובדות ולהגיע למסקנות שאני כל כך שלמה איתן.
תודה ענקית לכולם!
אחרי הכל זה היה סיוט גם בשבילכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tuti Girl