עוד יום עבודה מטורף עבר לו, וראשי טרוד במחשבות. שוב ושוב אני תוהה מה גורם לאנשים לנהור בכמויות שלא יביישו עדר כבשים/היפופוטמים/ עיזים/פילים (הקף את התשובה המתאימה לך ביותר) למסעדה שאני עובדת בה. הגעתי למצב כה נואש שאפשר כבר למיין אותם לפי קטגוריות..
האמהות עם הזאטוטים: ניתן לצפות בהן מגיעות בעיקר בשעות הבוקר, ואחרי שהן עוזבות את המקום, הוא נראה במצב שאף אחד אחר לא ירצה לראות. ואני עוד תוהה, מה נכנס בך כשהחלטת לקחת את בנך הפעוט לקניון? כאילו, פאק - כשאני הייתי בחיתולים לקחו אותי לאיזה גינה עם מגלשות או נדנדות, ואני עדיין משוכנעת שהייתה לי ילדות מאושרת.
אנשי העסקים העסוקים: מדובר בגברים בני 40+, ובדרך כלל ניתן לראות אותם מצודים במחשבים ניידים , שני פלאפונים, מזוודה וכוס קפה. אלה לא שמים לב, משום מה, איך הזמן עובר וכמעט תמיד אפשר למצוא אותם באותה פוזיציה משעה 7 בבוקר, ועד אחה''צ. יושבים על יד אותה כוס קפה ריקה. למה אבא שלי לא כזה?!
בנות גיל הזהב, שמכוסות בתכשיטי זהב: לא תראו אחת כזאת אף פעם לבד, אלא בחברת 2-3 חברות כמוה. בדרך כלל מבושמות ב"אורגנזה" או בנוזל מבאיש עוד יותר. אפילו יצא לי לראות כמה כאלו בחברת פיליפינית חייכנית. טוב נו, לפחות לה אין תלונות על האוכל... אחרי הכל, כל דבר יותר טעים מאורז.
החברות הכי טובות: אם שמעת את המשפט:"עזבי, אני אשלם" כנראה שהוא בא מפיה של החברה הטובה, שעושה לך טובה ע-נ-ק-י-ת, בכך שהיא קונה פרוסת עוגה בשביל שתיכן, למרות שאת בדיאטה בכלל...
הגיבורים : אלה שהולכים על הקומבינציות הכי מטורפות. מדובר באנשים אוכלי -כל, שבדרך כלל שמים פס על כשרות או דיאטה. אחר כך, אותם גיבורים תופסים למשך רבע שעה או יותר את תא השירותים ואני רק שואלת את עצמי, לא פשוט יותר להוריד את השטרות באסלה?!
עד כאן להיום, בתקווה שלאחר פוסט זה לכולנו יהיה צום קל יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'אן