"ליאן בואי, האוכל מתקרר!" קראה לי אמא מהמטבח.
"מה?" ביקשתי ממנה לחזור שנית על דבריה.
"בואי, האוכל מתקרר!" היא אמרה בקול רם יותר.
"אה אני באה!" צעקתי ורצתי אל המטבח.
התיישבנו שתינו ליד השולחן ואמא הגישה לנו את האוכל.
"בשבת הבאה את אצל אבא" אמרה אמא ולקחה ביס מהאורז אל פיה.
"מה? אה.. כן אני אצל אבא" אמרתי בקול.
"למה את מדברת כל כך חזק?" היא שאלה אותי.
"חזק? מה פתאום! אני מדברת רגיל לגמרי!"
"אה... ליאני, את קצת צועקת"
"מה?!.." לא שמעתי מה אמי אמרה.
"את קצת צועקת!" היא חזרה על דבריה.
"מצטערת" אמרתי בשקט והמשכתי לאכול.
"את שומעת טוב?" שאלה אמא לאחר כמה דקות של שתיקה.
"אני מה?" שאלתי אותה.
"שאלתי אם את שומעת טוב?!" אמרה אמא בחוזקה.
"כן בטח!" עניתי לה.
"אני חושבת שצריך לקחת אותך לרופא, לבדיקת שמיעה"
"מה?! מה פתאום! אני שומעת מצויין, רק לא הבנתי כמה דברים שאמרת קודם, זה הכל!"
"ליאני... את מדברת בקול רם, ולא שומעת מה אני אומרת לך. וזה כבר כמה ימים כך! אחרי האוכל אני קובעת לך תור לרופא! חייבים לבדוק את זה!" אמא קבעה עובדה. וכשאמא מחליטה, אי אפשר להתווכח איתה.
"בסדר.." עניתי באי רצון.
"יופי" היא חייכה אליי והמשיכה לאכול.
"טוב אני סיימתי, היה טעים. אני מתארגנת ויוצאת לקניון עם כמה חברים טוב ממי?" שאלתי אותה בהתחנפות.
"טוב מתוקה" היא אמרה בשקט ונשקה לי. בקושי שמעתי מה היא אמרה.
התלבשתי, הסתרקתי, והתאפרתי מעט.
לקחתי תיק וזרקתי לתוכו ארנק, פלאפון, ועוד כמה שטויות.
"ליאן!" קראה לי אמא מלמטה.
"מה?!" צעקתי אליה.
"דיברתי עכשיו עם המרפאה, הם אמרו שהתבטל להם תור ממש עכשיו, אז אנחנו יכולות להגיע. ניסע לרופא ואני אוריד אותך אח"כ בקניון טוב?!" היא צעקה אליי.
"טוב!" צווחתי.
נעלתי את מגפי הזמש החומות שלי, הכנסתי לתוכן את קצה הג'ינס שלי וירדתי למטה.
+ + +
"יש בעיה בשמיעה, זה בטוח. צריכים לערוך לה עוד כמה בדיקות בשביל לדעת מה זה בדיוק, ואם ניתן לטפל בזה" קבע הרופא לאחר שבדק את שמיעתי.
"מה זאת אומרת 'אם ניתן לטפל בזה'?!" נלחצה אמא.
"אל תדאגי גבר אורן, בשלב הזה אני לא יכול להבטיח לך כלום. אבל אני כמעט משוכנע שזה לא משהו בלתי הפיך!" הרופא עודד את אמי.
"אני מאוד מקווה" היא לחשה.
"מה?" שאלתי.
"אמרתי שאני מאוד מקווה שזה משהו הפיך!" היא קראה בקול חזק יותר.
"טוב בסדר את לא צריכה לצעוק!" קראתי אליה, והיא הניחה את כף ידה על מצחה לאות ייאוש.
"הנה ההפניה לשאר הבדיקות" אמר הרופא ונתן לאמי פתק שבו הוא כתב לפני כן משהו במן כתב לא ברור כזה של רופאים.
"בסדר, לאן אני צריכה לפנות עם זה?" שאלה אמא.
"בכתובת הזאת" אמר הרופא והגיש לאמי כרטיס ביקור כלשהו "יש מרפאה שמתמחה בבעיות אוזניים. הם יערכו לליאן את שאר הבדיקות" הוא חייך אלינו ופתח את דלת המרפאה ורמז שעלינו לצאת.
"אוקי, ביי דוקטור, תודה" חייכה אליו אמא ושתינו יצאנו.
"תודה" קראתי כשהתרחקנו מעט.
"אז את מורידה אותי עכשיו בקניון?" שאלתי את אמא כשנכנסנו למכונית.
"מה פתאום?!" היא נראתה מופתעת. "קודם כל נסיים את כל הבדיקות האלה. קניון רק אחר כך!" היא אמרה ונסעה לכיוון המרפאה שדוקטור לוינשטיין נתן לנו את כתובתה.
ושוב, ערכו לי כמה בדיקות פשוטות. מאוד דומות לבדיקות הקודמות.
"יש לה בעיה בשבלול" הודיע דוקטור כץ לאמי.
"מה? איזה שבלול?" נראיתי מבולבלת.
"בתוך האוזן שלנו, בני האדם, יש חלק קטן ליד עצב השמיעה, הנקרא שבלול.
אני לא יכול להגיד לך בדיוק מה, אבל ברור בהחלט שמשהו לא בסדר שם" הסביר לי דוקטור כץ.
"זה משהו שאפשר לפתור?" אמא נראתה מודאגת.
"בהחלט! המצב שלה לא קשה כל-כך! זו היא רק בעיית שמיעה קטנה. מכשיר שמיעה יכול לפתור את הבעיה בקלות!" הרופא אמר ונתן לנו הפנייה לבית החולים הקרוב.
"מכשיר שמיעה?!!!!" צעקתי.
"כן כן! מכשיר שמיעה! הרבה אנשים משתמשים בזה בימינו, וזה בכלל לא נורא!" הדוקטור ניסה להקל עליי.
"מ.. מכשיר.. שמיעה..." גמגמתי.
"ליאני! אני בטוחה שזה לא יהיה כזה נורא כמו שאת חושבת! בסך הכל מכשיר קטן ששמים לך באוזן, ואז תשמעי יותר טוב!" אמא אמרה בחוזקה.
"אני.. אני לא יודעת. אולי עדיף שאני אשאר ככה. זה לא שאני שומעת כזה גרוע.. רק קצת חלש זה הכל. וחוץ מזה, אני שומעת לא טוב רק באוזן אחת. אז זה לא נורא!" ניסיתי לשכנע את אמא, ואת עצמי שאני לא זקוקה למכשיר שמיעה.
"ליאן! הרופא קבע שאת צריכה מכשיר שמיעה! זה ייקל על כולנו! את תשמעי הרבה יותר טוב, ואני לא אצטרך לחזור על דבריי כל כך הרבה פעמים!" אמא כבר כמעט צעקה.
"ב.. בס..דר. בסדר." הסכמתי לבסוף.
+ + +
לאחר כמה ימים, נסענו לבית החולים ולקחנו את המכשיר שהזמינו לי במיוחד.
זה היה היום ששינה לי את החיים.
איך הפרק הראשון?!
אהבתם?
לא אהבת?
מי שלא אהב שיגיב לי בבקשה עם שם משתמש, ולא כתגובת נאצה!
עוד לא סיימתי לעצב את הבלוג, אבל זה מה שיש בינתיים.
אוהבת3>
ומחכה לתגובות אה?! [ ;