סיפור בהמשכים :)

נגמר הסרט, הייתי משותקת, לא ידעתי מה לעשות.

פחדתי. פחדתי מתום, מהתגובה שלו.

יצאנו מהקולנוע, המונית חכתה לנו כבר בכניסה.

נכנסנו כולנו ונסענו חזרה.

כולם דיברו בניהם, ורק אני ישבתי בצד, בהיתי בנוף מהחלון- ושתקתי.

"בא לכם נלך לשבת בפארק או משהו?" הציעה שירן כשיצאנו מהמונית.

"למה לא? בכיף.." כולם הסכימו.

"אממ.. האמת שאני לא מרגישה כ'כ טוב... אני חושבת שאני אחזור הבייתה.." שיקרתי.

"את רוצה שנלווה אותך?" תום הציע.

"לא לא מה פתאום. אני יכולה לחזור לבד זה בסדר.."  לא רציתי שילוו אותי, פחדתי שבדרך תום יזכר במכשיר וישאל אותי שוב לגביו. העדפתי לחזור לבד.

"טוב.. איך שאת רוצה.." תום אמר ונישק אותי.

נישקתי את כולם בלחי, והלכתי.

"היי אמא, חזרתי" הודעתי כשנכנסתי הביתה.

"היי מותק, בואי שבי, בדיוק הכנתי ארוחת ערב" היא אמרה בחמימות. "אז איך היה?" שאלה בזמן שהגישה לי חביתה וסלט ירקות.

"היה.. בסדר..." עניתי בחוסר חשק.

"בסדר?.. זה הכל?"

"כן, בסדר.."

המשכתי לאכול בשתיקה. מחשבותיי נדדו לתום.

נזכרתי בתגובה שלו כשגילה שיש לי מכשיר שמיעה.

הוא נראה מזועזע במיוחד.

הרגשתי מחנק בגרון, איך הדמעות עומדות לפרוץ..

הנחתי את הצלחת על השיש, ורצתי לחדרי.

בכיתי. בכיתי כ'כ הרבה באותו ערב.

"אני רוצה שנעבור דירה אמא" הודעתי לה בבוקר שלמחרת.

"נעבור דירה?" היא צחקקה. "מאיפה בא לך הרעיון המגוחך הזה?"

"אני לא אוהבת להיות פה, אני לא אוהבת את המקום, ולא את האנשים. נמאס לי. אנחנו גרות כאן כבר 3 שנים! אני לא רוצה עוד! אני רוצה לעבור, עכשיו!"

מאז ומתמיד הייתי אחת שלא יכולה להתמודד. תמיד הייתי בורחת.

בטח קיבלתי את התכונה הזאת מאמא..

כשעברנו לפה, לפני שלוש שנים, זה היה בגלל משהו שקרה לאמא, היא לא יכלה עוד להישאר,רצתה לעבור, כ'כ רצתה לעבור. אז עברנו.

ועכשיו, אני זאת שרוצה לעבור דירה, ואמא צוחקת עליי.

"אני מבינה שאת נסערת קצת, אני לא יודעת למה.."

"זה לא קשור לנסערת! פשוט נמאס לי מהמקום הזה, אני רוצה לצאת מפה, וכמה שיותר מהר"

"זה לא כל כך פשוט ליאני... זה לא שאם קורה משהו ישר קמים ועוזבים, לברוח זה לא הפיתרון.." אמא דיברה בקול שקט.

"זה לא מה שאת לימדת אותי.." סיננתי.

"למה את מתכוונת?" אמא שאלה.

"את יודעת למה אני מתכוונת.. את, את זו שהראתה לי שלברוח זאת הדרך. את זו שתמיד ברחה מהמציאות ולא התמודדה. אז עכשיו תורי, עכשיו תורי לברוח." הטחתי בה.

אמא שתקה.

גם אני שתקתי.

עמדנו כך, אחת מול השניה ושתקנו.

"שלא תאחרי לבית הספר" אמרה לאחר שהסתכלה בשעונה.

אספתי את התיק, והלכתי.

לא היה לי חשק לבית ספר.

הסתובבתי לי ברחובות כל היום, הלכתי והלכתי, בלי שום מטרה.

והכי הרבה- חשבתי. על הכל.

על איך החיים שלי השתנו בגלל מכשיר שמיעה מקולל.

הוצאתי אותו מאוזני בכוח, והתחלתי לבכות. הייתי שבורה.

לאחר כמה דקות, או אולי שעות של בכי, החלטתי לעשות עם עצמי משהו.

נכנסתי לשירותים ציבוריים שהיו באיזור, הבטתי במראה, אל הנערה הגבוהה הרזה, עם הפנים האלה, שקיבלו כ'כ הרבה מחמאות.

שטפתי פנים והורדתי את מעט האיפור שהיה עליהן.

הוצאתי מהתיק קלמר קטן עם איפור, שאני לוקחת איתי לכל מקום.

שמתי מעט סומק, ואודם ורדרד.

הבטתי שוב במראה והייתי מרוצה. לא צריך יותר מדי איפור, חשבתי לעצמי.

אספתי את שיערי החלק והשטני לקוקו גבוה, שמתי על אוזני את המכשיר.

לא טוב, המכשיר בולט מדי.

שוב, פיזרתי את שיערי משכתי את הפוני לצד, ונתתי לו לכסות מעט מעיניי השמאלית.

יצאתי מהשירותים, והזמנתי מונית.

"לרעננה, רחוב השחר 34" ביקשתי מהנהג.

"חגורה בבקשה" הוא אמר.

חגרתי והוא התחיל לנסוע.

"תגידי, באיזה כתה את?" הוא שאל לאחר כמה דקות.

"כתה ט'. למה?"

"ילדה כמוך לא צריכה להיות עכשיו בבית הספר?" הוא נראה מופתע.

לא עניתי לו.

"הגענו" הוא הודיע. שילמתי לו ויצאתי מהמונית.

פתחתי את שער הברזל הגדול, ודפקתי בדלת.

"פתוח!" ענתה לי מישהי מבפנים.

"ליאני חומד! מה שלומך? מה את עושה פה בשעה כזאת?" שאלה אותי אשתו של אבא כשנכנסתי.

"אבא פה?" שאלתי והתעלמתי מכל שאלותיה הקודמות.

"לא.. הוא בעבודה. הוא צריך להגיע עוד שעה בערך.." היא אמרה לי. "בואי, את רוצה לאכול, או לשתות משהו?"

"כן, לשתות" חייכתי.

"את ישנה פה היום?" היא שאלה בזמן שהלכנו שתינו למטבח הגדול.

"לא יודעת.. נראה כבר מה יהיה.. אני גם צריכה לדבר עם אבא" אמרתי ושתיתי מהמים הקרים שגליה, אשתו של אבא, הגישה לי.

"טוב, אני עולה לחדר, תודיעי לאבא שאני פה אם הוא בא" אמרתי, נשקתי לגליה בלחי ועליתי לחדרי, שהיה בקומה השלישית.

נכנסתי לחדר הענק שלי, ונשכבתי על המיטה.

אני לא זוכרת שנרדמתי, אני רק זוכרת שהתעוררתי מדפיקות על דלת חדרי.

"תיכנס.." אמרתי במחשבה שזה אבא שלי.

אבל זה לא היה הוא.

"תום?!" אמרתי מופתעת, ונשארתי שכובה על המיטה, לא היה לי חשק לקום.

"היי" הוא אמר באדישות, ונשק לי בלחי.

"היי.. מה.. מה אתה עושה פה?.." שאלתי מבולבלת וסימנתי לו להתיישב לידי.

 תום התיישב על המיטה, והביט בי בעיניו הכהות. "אני.. חושב שמגיע לי הסבר..."

אני רוצה להוסיף שמות לפרקים, כמו "פרק 12- הנער במעיל הצהוב" [זה סתם דוגמא..]

ואין לי כ"כ רעיונות, אז אחרי כל פרק, אם יש לכם רעיון לשם של הפרק, תכתבו לי אותו בתגובות, ואני אשים את השם שהכי מתאים לדעתי.

מקווה שיש לכם רעיונות. ;]

3>, ליאן.