חשבתי שהבעיה נמצאת אצלי ,
אבל פתאום אני צריך להתמודד עם משהו שקצת גדול עליי,
פתאום זה אני שצריך לדעת להתמודד עם צרה של מישהו אחר,
זה מוזר לי שאני לא מרכז העניינים , שלא צריכים להתחשב בבעיות שלי.
את חייבת לעשות משהו עם הדבר הזה..
את בכלל לוקחת אותי בחשבון ?
עד כמה את רוצה שזה בכלל יצליח או שיצא מזה משהו ?
זה כבר זמן רב שאנחנו יוצאים ואת עדיין לא סגורה על עצמך.
את מסתתרת , מתחבאת מאחורי חומות של ברזל,
חוסמת אותי מלהגיע אלייך ולגעת בך.
איך את רוצה שאתגעגע ?
עוד מעט את טסה לכמה שבועות ,
ואני נשאר כאן בארץ לחכות שתחזרי ,
לא נתת לי את ההזדמנות לדעת ולהבין ,
את לא נותנת לי סיבות להתגעגע .
הרצון להיות בקירבתך כבר לא מספיק ,
את לוקחת את האינטימיות ומכניסה לתיבה
שסגורה במנעול מפלדה, אני מחפש את המפתח...
מנסה לפרוץ חומות של תקווה בסיכת משרד דקה ותמימה.
הרבה פעמים אני מרגיש שאת מתביישת בי ,
את לא רוצה שיראו אותנו ביחד , לא המשפחה שלך
לא המשפחה שלי ולא החברים של כל אחד מאיתנו ,
עד עכשיו זה היה קצת נוח כי זה משאיר את שנינו לבד,
אבל עכשיו שכל כך קשה להשיג קצת אינטימיות גם זה
גרם לדעיכה ביחסים , אני לא רוצה להישאר איתך כי אין
לי שום דבר אחר כרגע בחיים .
תני לי סיבה להתגעגע ...
תני לי סיבה להישאר ...
תני לי משהו.. קטן.