לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Memory Remains


זיכרונות...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אם היתה לי עוד הזדמנות אחת....


 

 

אם היתה לי עוד הזדמנות אחת,

בטח הייתי נשארת איתך עוד כמה דקות לשחק בקלפים. לא הייתי צועקת עליך שכבר אין לי כח לשחק טאקי ושתעזוב אותי בשקט.

 

אם היתה לי עוד הזדמנות אחת,

הייתי באה איתך לדואר לברר כמה פקקים של קולה אתה צריך בשביל לקבל את הדיסקמן שכל כך רצית, במקום לעשות לך פרצופים ולחכות לך בחוץ.

 

אם היתה לי עוד הזדמנות אחת,

הייתי מתעקשת שלא תקח לי את האופניים, לא משנה כמה היית צורח ובוכה. לפחות היית נשאר חי.

 

אם היתה לי עוד הזדמנות אחת,

היתי מחבקת אותך חזק חזק אליי ולא משחררת אותך אף פעם.

 

אם היתה לי עוד הזדמנות אחת,

הייתי לוקחת אותך לעוד טיול בחרמון כמו שרצית.

 

אם היתה לי עוד הזדמנות אחת,

הייתי מצלמת אותך הרבה יותר. רק אותך. כל יום לפחות תמונה אחת.

 

אם היתה לי עוד הזדמנות אחת,

הייתי אומרת לך כמה שאני אוהבת אותך.

 

אם היתה לי עוד הזדמנות אחת,

הייתי נותנת לך לצפות בטלויזיה ולא רבה איתך על השלט.

 

 

רק אם הייתה לי עוד הזדמנות אחת...

הייתי מצילה אותך מהמוות.

 

 

 

נכתב על ידי t_o_v_a , 24/9/2007 23:05   בקטגוריות דיכאון, מוות, מחשבות, משפחה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-25/12/2007 10:10
 



מוות של אח


 

 

איך מתמודדים עם מוות? עם מוות של אח? אח קטן?

איך אמורים להמשיך לחיות כשיודעים שהוא נמצא עמוק באדמה, בבית קברות, שלמרות שיש שם צמחיה ופרחים - הוא עדיין ותמיד ישאר קר - קר כאבן.

 

כשהיינו בהלוויה קברו אותך בחלקה "חדשה", מסביבך לא היו קברים, היו רק חורים באדמה מכוסים בטון - כאילו חיקו לגופות שיקברו בהם.

ביום האזכרה הראשון שלך, עדיין היה יחסית ריק אך מאז כל שנה שאני הולכת לשם, אני מזדעזעת יותר ויותר

בהתחלה הזדעזעתי מכמות הקברים שנוספת כל שנה, אבל אז הבנתי שאלה החיים ואין מה לעשות - אנשם מגיעים לגיל 70, 80, 90 ואפילו יותר, וככה זה בחיים - מתישהו מגיע הזמן שלך למות. 

 

אבל כל שנה מחדש, בין כל הקברים "המבוגרים" תמיד היה קבר חדר של ילד או ילדה. של ילדים. קברים של ילדים. קברים של   

                                     י - ל - ד - י - ם!

זה לא נתפס. כל פעם שאני נתקלת בקבר קטן אני תוהה מה עם המשפחה של אותו ילד או ילדה. איך הם ממשיכים? הם מצליחים בכלל להמשיך???? הרי זה ילד!!! ילד!!!! ילד אמור להיות עכשיו בחוץ משתולל, משחק מחבואים, רוכב באופניים או במקרה הגרוע יותר יושב מול המחשב וכותב בלוג. בסה"כ ילדים!

 

אחרי כמה דקות שאני מנסה להיכנס לראש של המשפחה, שאני בכלל לא מכירה - אלא רק את הקבר של הילד שלהם - אני נזכרת שאני גם מגיעה ממשפחה כזו. משפחה שמת בה ילד. איך אני מצליחה להמשיך??? איך אני ממשיכה לשמוע מוזיקה?? איך אני מצליחה לחייך? לרקוד? לצחוק? להנות? לחיות?

 

האמת היא שאני לא כל כך מצליחה.

למרות שאני כן משתדלת לחייך, זה לא חיוך אמיתי, המוזיקה שאני שומעת לוקחת אותי רחוק מכאן, לרקוד אני כבר לא רוקדת בכלל, ולהנות? מה זה בכלל?? בכל דבר שאני עושה יש את המוות שלך שמסתכל עליי ... שמפעיל את המצפון שלי, שפועל 24 שעות ביממה, כל יום כל היום. אפילו בלילה, בחלום הוא לא מרפה ממני. החלומות שחוזרים אליי כל פעם מחדש. הסיוטים.

המוות שלא מרפה. המוות שכנראה לא ירפה אף פעם.

נכתב על ידי t_o_v_a , 15/9/2007 14:37   בקטגוריות מחשבות, פסימי, שחרור קיטור, מוות, משפחה, דיכאון, ילדים  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של t_o_v_a ב-28/9/2007 02:23
 



Avatarכינוי:  t_o_v_a

בת: 41

תמונה




263
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לt_o_v_a אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על t_o_v_a ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)