נאמר כבר הכל...

היית הדוד המשוגע,זה שלא רואה בעיניים,הנרקומן.אתה העדפת את איכות החיים ולא את אריכות החיים.

שאבא היה לוקח אותי ואת  אחותי אלייך לא רצינו להכנס,פחדנו. פחדנו מאיך שאתה נראה ומדבר אבל בלב? תמיד אהבנו אותך.

היית יוצא אלינו החוצה לאוטו ומביא לנו ממתקים ומספר בדיחות. היינו צוחקות ועדיין קצת מפחדות מאיך שאתה מדבר,לא היית דוד רגיל כמו כל הדודים והדודות. אבא היה אומר לנו שזה בסדר ושאתה לא תעשה לנו כלום.

היית לוקח אותנו בקלנועית ,אני ישבתי מאחורה בסלסלה של הפירות והיית נוסע .אבא לא היה אוהב את זה אבל תמיד היית לוקח אותנו בסוף. היינו עוצרים ברפת בקיבוץ ועולים על המשאית עם הערמות של הקש ומתחילים לרקוד במזרחית,למרות הכל אנחנו אהבנו אותך תמיד,בלב.

אני עדיין לא מאמינה שזה קרה,יושבת כאן ובוכה,וממשיכה לכתוב.

תמיד הייתי אומרת לאבא שיפסיק כל הזמן לטפל בך כי אתה לא מעריך אותו אחר כך וצועק עליו. שיפסיק להביא לך כסף כי אתה סתם מבזבז אותו על סיגריות ושתייה והורס את החיים שלך. אני מצטערת כ"כ על הדברים האלו שאמרתי,אני עכשיו מבינה אותו.. את אבא שטיפל בכך בכל השנים.. תמיד הוא טיפל בך בכזאת אהבה ואכפתיות ואף פעם לא הזניח אותך . תמיד הביא אותך לחגים המשפחתיים למרות שכולם היו נרתעים ממך ומהדיבור שלך.

אני עכשיו מבינה אותו.. מבינה למה הוא עשה את כל זה..

ותמיד חשבתי שאתה לא הערכת את אבא שלי מספיק . שהוא תמיד נתן ונתן ולך לא היה אכפת אבל ב3 חודשים האחרונים ראיתי שאתה סומך רק עליו...

הכל קרה כ"כ מהר... ה-3 חודשים האלו עברו כמו 3 שבועות.. לא הספקתי לעכל שאתה בכלל חולה וכבר אתה עוזב.אבל אבא אמר שזה טוב שזה קרה מהר ככה לפחות לא סבלת.

עוד שלושה שבועות היה אמור להיות לך יום הולדת 65,קיוויתי כ"כ שתספיק להגיע לגיל הזה אבל לא הגעת.

אני שמחה שהספקת לראות את הנכדים שלך ואת הילדים שלך מתחתנים..

אני שמחה שהספקתי לראות אותך ולדבר איתך.

אני שומרת את שוקולד בצורת לב שנתת לי שביקרתי אותך.

אבל אתה יודע מה אני הכי לא שוכחת?

אני לא שוכחת שכשיצאנו מהבית חולים אני האחרונה שלחצתי לך יד.את היד הרועדת והמקומטת שאני לא ישכח בחיים.

אני אוהבת אותך כ"כ דוד שמואל.

ואני בחיים לא ישכח אותך.

את הדוד הכי מיוחד בעולם.

3>