החבר הכי טוב שלי מזה שנה וחצי אולי קצת יותר.
הדיכאון.
למה שלא תלך כבר? למה אתה לא עוזב אותי בשקט?
אני כולה 3 ימים בלי הכדורים הארורים האלה שגם ככה לא עזרו לי בשיט. עדיין ישנתי כל הזמן עדיין לא רציתי כלום עדיין לא היה לי כוח לכלום.
ועכשיו בנוסף לכל אני גם יושבת ובוכה.
יושבת בעבודה ובוכה.
נהדר.
למה אתה לא משחרר אותי דיכאון ארור!?!?!?!?!?!?!
נמאס לי כבר להלחם!!! אני רק רוצה שקט וחיוך אחד אמיתי שאני ירגיש אותו זורם לי בכל הגוף!
אני כבר לא זוכרת מזה שמחה.. לא יודעת מזה אושר.
אנשים שאני מספרת להם על הדיכאון שלי.. שואלים אותי... "אבל מה אין לך חבר?"
ומה חבר יענו מכניס לי סרוטונין (או איך שלא קוראים לחומר הזה) למוח!?!?!?!?!?
מזה קשור אם יש לי חבר?!
הסיבה היחידה שאני עוד בין החיים זה בזכות חבר שלי. אבל לגרום למוח שלי להפסיק להיות דפוק הוא לא יכול לצערי.
אני מפחדת לרצות למות שוב.
עדי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
