בא לי שנרד לאיזה חוף ים נטוש,
איפה שאף אחד לא מבקר,
איפה שהרוח שקטה וחרישית
ואין איש השוחה בגלי הים.
בא לי שנצעד שתינו בחול הקריר
והלח של החוף המבודד,
נלטף את שביליו כאילו באנו לגור בו.
בא לי שנהיה רק אנחנו.
אני, את החוף והגלים.
בא לי שנכנס אל תוך הגלים הקרירים
ונעשה עצמינו צפות על המים,
נעצום את העיניים
ונדמיין,
שגם כשאנחנו לבד,
אין איש מלבדינו בעולם,
יודע מה איתנו ואיפה אנחנו,
ומה מעשינו כעת.
כי רק ביחד,
אני ואת
לבד,
אנחנו יותר ביחד מתמיד.
ואנחנו נחזור לחוף,
ואכסה אותך במגבת נעימה
ותהיה לך צמרמורת קלה,
ואני אבין,
שנעימות המגבת לא מספיקה כדי שיהיה לך חם,
אז אצמד אלייך ואעניק לך חיבוק
שאוהב ומחמם,
כזה שאומר לך
"אני כאן, ובאתי להשאר. אל תפחדי."
ושוב נחזור ונצעד על קווי החוף
ואצבעות רגלינו הקטנות
היחידות שישקעו בחול
ונדע שתינו,
שכל עוד נמשיך לצעוד יחדיו
לא יהיה זה הסוף.
[כמה מצחיק, שעברה שנה.
אתמול לפני שנה חזרנו.
והיום אחרי שנה אנחנו פרודות לנצח.
עכשיו שום דבר כבר לא יחבר בינינו.]
חוץ מהזכרונות.
ברק, אתה יודע מהם רגשות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
500mg