חשבתי להדגיש בשיר את השורות שהכי מתחברות אלי ויצא שכל שורה אמורה להיות מודגשת.

כי באמת שאצלי הכל בסדר, והשבוע (ליותר דיוק בשבוע הראשון) כבר מצאתי לי חדר עם שלוש מיטות כשאני ישנה למעלה במיטת קומותיים, והסביבה באמת נחמדה כי הבנות מקסימות. אחת מהן היא צפונבונית והשניה שוקיסטית ואנחנו מסתדרות מצוין למרות שאם מישהו היה אומר לי שאני אגור איתן בחדר לפני חצי שנה בחיים לא הייתי מאמינה שזה יעבוד. ואולי גם אמצא עבודה, ואני מתה שהכל יתחיל כבר. עושה רושם שהחיים מתחילים רק אחרי החגים ואני שרגילה למרוצים נגד הזמן נוטה להתחרפן מזה לפעמים.

על גג כניסה נפרדת, אנחנו כניסה ה' וכבר קרה שכמעט נכנסתי לבית הלא נכון בזכות זה. קצת עכור והתקרה יורדת, מרבד מקומט, ובכללי, לא רק הבניין שלנו מוזנח. הגרפיטי "אולגה זה לא עזה" שנמצא מול הבית שלי צורם לי כל פעם מחדש. אבל לי לא אכפת, כי באמת באמת לא אכפת, המקום הזה הופך לאט לאט לבית.

כמה אנשים כבר דיברו אלי ברחוב, גם היכרתי שניים, או ליתר דיוק את כל הילדים ברחוב. נורא מביך אותי שהם זוכרים מצויין את שמי ולי אין מושג איך קוראים להם, כשאני אחזור לדירה אחרי הסמינר השני בכלל לא יהיה לי מושג מי זה מי כי אני הולכת לראות אותם רק בעוד שבועיים. אחד כזה גבוה שרוצה עלי לכתוב מאמר בעיתון, הוא לא גבוה והוא גם לא נחמד. הוא בהחלט רוצה משהו מבנות הקומונה וממני, הרכזת שלנו אמרה לנו שבפעם הבאה שמשהו כזה קורה אנחנו מזמינות משטרה במקום וזה יפחיד אותו מספיק כדי שלא יציק לנו יותר. כך שבינתיים אנחנו מחכות להזדמנות ומקוות שזה לא ימשך כל השנה.

אצלי הכל בסדר, מאחד החלונות בחדר רואים את הים, הוא שבע דקות הליכה מהבית ואפשר לראות אותו מהמטבח ומאחד מחדרי השינה. הסתכלתי משם, אני נוטה לעשות את זה די הרבה כל פעם שאני צריכה קצת אויר או דקה של שקט. אני אוהבת לשבת בחדר ההוא על הקומה השניה במיטה של הקיבוצניק, לדבר בטלפון או לצחוק עם החבר'ה, להרגיש את הרוח הקרירה שבאה מהים.

קניתי במכולת מצרכים בשביל שבת, התלבשנו יפה והשקענו באוכל קצת יותר מבדרך כלל, כל אחד מאיתנו התיישב במקום הכמעט קבוע שלו והאוירה הייתה נהדרת למרות שלדעתי כל אחד מאיתנו התגעגע בתוכו לבית וקצת רצה לחזור אל המוכר והרגיל. קצת פירות ויין, בן זוגי להדרכה ואני אימצנו לנו מסורת וכל יום אחרי הב"ס אנחנו קונים פרי אחד לכל אחד מאיתנו במכולת שליד תחנת האוטובוס, מסורת כיפית שנותנת לנו כמה דקות של הירגעות לפני שאנחנו ממשיכים לרוץ. גם גבינות ומישהו מגיע עוד מעט, והדלקתי נרות, עשינו קבלת שבת ולמרות שלא כולם התחברו לזה היה נחמד, אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהדלקתי נרות.

האמת פחדתי שאברח מפה מהר, תוך יום או יומיים, כי מי שעקב אחרי הבלוג בחצי שנה האחרונה (אמ, רק תום..) יכל לראות שבין כל המוטיבציה והרצון יש גם לא מעט חששות. איכשהו נדמה לי שאפשר להסתדר, למרות שאנחנו כ"כ שונים, כל אחד בא מרקע אחר ויש בדירה הכל, מחלות שהן אמנם לא מדבקות אבל הן מאוד קשות לפעמים, פינוק, אנטיפטיות, סיפורי חיים לא פשוטים בכלל ואפילו סמים, אנחנו חבורה של אנשים שרוצים שיהיה טוב ואנחנו גם מוכנים לעשות למען זה משהו ולתת קצת מעצמינו.

נשיקות לכולם, כך שבינתיים...

(והופ! יצא פוסט על הקומונה, מי היה מאמין..)