הסימון לבן-כחול-כתום עובר בכניסה לשכונה שלי, לאורך הרחוב שלי, מתחת לתחנת האוטובוס שמחברת ביני לבין שאר העולם ומתחת לבניין הורוד המכוער שעם הזמן הפך לבית שלי. כן, אני גרה על שביל ישראל.

חמישה טיילים חלפו על פני בלי לשים לב. הם פנו צפונה עם השביל והשכונה נשארה מאחור. הם ידעו לאן הם רוצים להגיע והלכו מהר בלי להסתכל לצדדים, בלי לראות אותי. אם רק הייתי קופצת לקומונה ולוקחת ציוד יכולת בקלות להצטרף אליהם. עם נעלי הרים או סנדלי שורש, עם התרמיל הענק, המז"ש שבולט החוצה והרצפקים. הם נראו בדיוק כמוני. (כל כך רציתי ללכת איתם. לזרוק לאזעזל את ההתנדבות, גם אם רק ליום אחד, ופשוט ללכת.)

החמישה התרחקו ממני כשהם מדברים בזוגות ושלשות. בשבילם זו רק עוד שכונה, עוד גושי בטון שגרים בהם אנשים, עוד מקום שצריך לעבור כדי להגיע ליעד. הם לא יודעים שפעם זאת הייתה מעברה, שיש פה אנשים ששורדים כדי לחיות אבל לא חיים באמת, שיש פה המון יופי והמון כיעור, שלשכונה קוראים על שם אשתו של חנקין ושעם הזמן הבית שהוא בנה לה על המצוק מול הים הפך לבית קפה ושהנוף משם מדהים. הם לא יודעים שמהקומנה החמישית, מהמרפסת הגדול בקומונה אפשר לראות כוכבים.

הקומונה מתארחת אצלי היום, איזה התרגשות!

סופ"ש נעים..