הם מתחלקים לשניים, החיים שלי. מצד אחד אני החיילת ההיא שתמיד עומדת בזמנים, שכותבת הכל בשיעורים ונותנת את כל מה שהיא יכולה, בנות הצוות שלי תמיד באות אלי אם הן מרגישות לא טוב בין אם זה לקבל כדור אקמול, מסאג' או סתם מילה טובה. מהצד מתקבל רושם שאני תמיד בפוקס מוחלט. ומאחורי הירוק-זית-מלוכלך הזה מסתתרת נפש מעופפת שמתגעגעת לקומונה, שמגלגלת בראש את הפגישה הבאה עם החברים, את הטיול הבא, את השיר הבא שינוגן בחדר. לקראת סוף הטירונות לא היה לי כוח לתפקד יותר. הרגשתי חנוקה, הסורגים האלה דיכאו אותי לחלוטין. גילי (או בשמה הצבאי "כן המפקדת") לקחה אותי לשיחה ואמרה שלחופש אין גובולות, שאף אחד לא יכול להגביל את הנפש שלי. אז לסיכום: מאחורי הירוק-זית-מלוכלך הזה יש נפש חופשיה.

אז שוב מגיע סוף שבוע (ולגברי יש בית ריק, אבל זה סיפור אחר לחלוטין) ואני זוכה לקבל את החיים הקודמים שלי שוב. וכמו בכל סיפור סינדרלה השעון מתקתק (עד יום ראשון בעשר וחצי בבוקר) ובסופו אני שוב אמצא את עצמי מגלחצת את הנעל שתמיד, אבל תמיד, נראת כאילו סיימתי עכשיו טיול ממש ארוך. זה מרגיש קצת כמו לחזור אחורה, לימים הראשונים של הקומונה (המדהימה) שלי. גם אז הרגשתי ככה, אבל בסופו של דבר חזרתי לדירה שהפכה לבית ולחברים שהפכו למשפחה. עכשיו המצב שונה. הוא פשוט מתסכל. אני מבינה שעם הזמן אני אמצא את האיזון הזה, שכשאתחיל את הסדיר זה ישתפר קצת, שאני (להבדיל מהרבה אנשים שאני מכירה) נמצאת במקום טוב ומאמינה במה שאני הולכת לעשות ושבסופו של דבר צבא זה דבר חולף.

"אתן דואגות לזה שהחיילים שנמצאים בשטח ישמרו על חברה שראוי לחיות בה" כן, אני מצטטת את גילי. ועד שזה יקרה-תרשו לי להתמרמר קצת. כי בסופו של דבר טוב לי בצבא. אבל גם טוב לי בבית כמו שלא היה הרבה זמן, מה שהופך את החזרה לירוק-זית-מלוכלך הזה להרבה יותר קשה.

סופ"ש נעים חברים.