שני עמודים. רק שני עמודים בחצי שעה, זה כל מה שרציתי להשיג בשיעור הזה. שתנסה, שתאתגר את עצמה, שתבין שבסופו של דבר זה לא בשמיים, שכמו שהעמותה שלי בש"ש הייתה אומרת "כל ילד יכול", רק אם תמשיך לנסות.

"ואני הרביעי. אריק.

את התמונה מכיתה ה' עוד אראה פעם למיכל. הנה אנחנו, אגיד לה. הנה יורם, ציון, גדעון. הנה אני. מי היה מאמין."

(עמ' 2)

חצי שעה וסיימנו, המשימה הושלמה.

בלי לשים לב פצחתי במונולוג על עולים חדשים. על זה שיש אנשים שמפחדים להדליק חדשות בערוץ 2 כי הם חושבים שלא יבינו הכל, והם באמת לא מבינים אבל הפחד שלהם גדול הרבה יותר מהמצב במציאות. על זה שיש אנשים שלא מתחברים לתרבות ומרגישים מנותקים, שהים לא שייכים לחלוטין לנוף שלהם, שמשהו חסר. על אנשים שלא רואים סרטים, אנשים שלא קוראים עיתון, על אנשים שלא קוראים ספרים כי 667 עמודים זה קשה, אבל גם חמישה עמודים הם לא ינסו לקרוא. דיברתי על ההורים שלי. החיילת אמנם לא ידעה, והיא גם לא מודעת לזה ששפת האם שלי היא לא עברית ושאני כן מבינה אותה. הייתי נסערת. מבפנים. ומבחוץ הייתי מפקדת. כל הדיסטאנס הזה יכול להיות מתסכל לפעמים.

"זה היה אז שהתחלתי לשמוע אותו פה ושם.

חיילים סביבי פיזמו מעין שירים הולכים, איטיים, מילים מבריקות, מצחיקות, עצובות. הסבירו לי שזה אחד, קיבוצניק, מאיר אריאל. אלה היו שירים אחרים., שונים מכל מה ששמעתי עד אז. הרחק מארץ הגבעטרון, הרחק מקרנבל הדיסקו. עכברים התרוצצו בשפה העברית שלו, הוא עשה בה כרצונו, חידש את המובן האיליו, שר בדיוק את הדברים שנגעו לי, גם כשלא הבנתי דבר.

כששמעתי את התקליט שלי במלואו, "שירי חג ומועד ונופל" וקבתי אחריו, מילה-מילה, ידעתי כי קרה לי משהו חשוב."

(עמ' 239, סתם כי אהבתי את זה)