יום ראשון ואני בבית. לבד בפיג'מה ושיער פזור. אם זה מה שדרוש כדי שאתחיל לאהוב את פסח, אז יאללה, כי עם הת"ש שלי אני מוכנה להקריב הרבה בשביל יום חופש, כן, גם לשמוח מחג שמעלה בי הרבה זכרונות לא טובים. כל יום נראה לי כמו נצח והוא עובר בשניה. השבוע טס ואני כבר לא זוכרת מה עשיתי כשקמתי בבוקר מרוב כמו הדברים שקרו אחרי זה.

זה לא שאין לי לי מה לומר, ששום דבר מעניין לא קורה-להפך. אני מוצאת את עצמי חסרת מילים כשאני מנסה לתרגם את הרגשות, את החוויות ואת המחשבות שנצברות אי שם בתוכי. כנראה שאצטרך להתחיל מהתחלה, בלי הקדמות מיותרות.

כל זוגיות שהייתי לי העמידה אותי בפני התמודדויות אחרות, שלי מולו, שלי מול עצמי ושלי מול העבר שלי. כל פעם בגרסה קצת אחרת אני צריכה לחזור אחורה ולהתמודד שוב. לכל בחור שהיה איתי היו בעיות, כמו לכל אדם שאני מכירה. אחד פיתח אלי אובססיה, השני היה דתי לשעבר עם הרבה שדים במגירה, השלישי סוקסופוניסט רגיש עם בטחון עצמי נמוך, הרביעי (למרות שלא הספקנו יותר מידי) לא סיים בגרות, עשה סמים (קלים, לפעמים, אני מקווה לפחות) וירד לאילת כדי לרדוף אחרי ציפורים. והחמישי, גבוה בעל עינים ירוקות, אוהב מוזיקה וחסר כל חוש מוזיקאלי, אוהב את הרעיון של הטיולים אבל לא מטייל, אחד כזה שהרבה בנות רוצות, חברותי יותר ממני, בטוח בעצמו ונראה ממש טוב, חכם, מתחשב, ג'נטלמן (משהו שלפעמים הייתי מוותרת עליו). החמישי לא מרגיש. הוא פעול מתוך הגיון, מוסר, מחשבה קדימה, לא מתוך רגש. אף פעם לא מתוך רגש. לפעמים נדמה לי ששמח, עצוב, נרגש או מיואש לא קיימם בתוכו. הוא יושב על הכיסא שלו, בוהה באויר, אני רואה שמשהו מבעבע מבפנים, מאיים להתפרץ. כשאני שואלת אותו מה הוא מרגיש הוא אומר שלא יודע, כשאני מנסה להבין על מה הוא חושב זה או כלום, או יותר מידי, ותמיד לא קשור לנושא השיחה. כי לאור יש ADDשאובחן אצלו כבר בגיל שש. וזה מציב אותי בפני אתגרים אחרים, כי עם בטחון עצמי נמוך אני יכולה להסתדר, אפילו שדים במגירה לא מלחיצים אותי בהתחשב בזה שאני אני. אבל זה, לזה באמת לא ציפיתי.

לפי מה שאני הבנתי המצב היחיד בו כל החושים שלו מתחדדים, והוא מרוכז למשך הרבה זמן בדבר אחד זה בדיוק מתי שאני מאבדת את זה, את תחושבת הזמן והריכוז, כשאנחנו שוכבים. ותמיד קורה משהו. בדיוק כשאני מצליחה להביא אותו לדבר קצת, לענות על שאלות, להגיד על מה הוא חושב (לא מרגיש, חס וחלילה), מצלצל הטלפון, קוראים לנו, צריך ללכת. תמיד קורה משהו. אז אני עוצרת. מחכה. הוא אמר שיקח לו זמן, ושהוא גם לא מרגיש הרבה וטוב לו עם זה, ושבפעם האחרונה שהוא הרגיש הוא נפל לתוך משהו רע ולא הצליח לצאת ממנו הרבה זמן. משהו חסר לי, כי בעיני זוגיות זה מעבר ללצאת ולעשות כיף, מעבר ללשכב ומעבר ללהגיד מילים של אהבה. זה להרגיש. זה לתת לאחר לתמוך כשרע ולשמוח כשטוב. זה חסר לי. בפעם האחרונה הוא אמר לי שאני מנסה לשנות אותו ומאז זה לא יוצא לי מהראש, תמיד חשבתי שאני מנסה לגרום לו להיפתח, לגרום לו להוציא את מה שיושב לו בפנים. שאני מנסה לגרום לו לנסח במילים את מה שעובר לו בפנים.

ואולי.

אולי הוא באמת כזה, איש פח, לא מרגיש.