כבר הרבה זמן לא בכיתי באמת. אני מתכוונת לדמעות שקטות שבאות מהמקום הכי עמוק שאני מוצאת בתוכי ולא לבכי של תסכול. ואחרי השיחה עם הודיה פשוט התפרצתי באמצע הרחוב כשרונה קינן מלווה אותי בקול הנמוך שלה.

ככה סתם, התיישבת על מדרגות ובכיתי. העיניין הוא שאני לא רוצה לבכות על זה יותר, זה לא מגיע לי, זה לא שווה את זה. ואני חושבת שמצאתי את הפתרון, שפשוט לא יהיה לי אכפת, שיהפוך לאויר, לזיכרון יפה. אבל גם לצד השני צריך להיות לא אכפת, אני צריכה להפוך לאויר. אני חושבת שמכאן זה מתחיל, מהצד השני. זה לא קורה. היה לי כ"כ הרבה יותר קל לכעוס על המצב במקום להיות עצובה ממנו.

באמת שנגמר לי הכוח. זה מעציב, מתסכל ומייאש אותי. אני לא רוצה להתמודד עם זה יותר. שיגמר כבר.

(לא ברור, או יותר נכון ברור רק לי. ולאור הנסיבות אני מעדיפה שישאר ככה, תסלחו לי.)