ואני באמת מקווה שזאת הפעם האחרונה שהוא זוכה לפוסט בבלוג הזה (13,11,2010).

קיוויתי. ידעתי שזה הדבר הנכון בשבילי, בשבילו ובשביל כל אותם האנשים
שנמאס להם לשמוע על זה. אז קיוויתי, ממש חזק, ואפילו הצלחתי לתקופה מסויימת. ואחרי
התקופה הזאת באה שיחה. ואחרי השיחה הזאת באה בפגישה. ואחרי הפגישה באו מילים,
והבטחות. ואחרי כל זה אני עדיין תופסת את עצמי בהלם מוחלט ממה שקרה, מאיך
שהעניינים הסתובבו, מאיך שחזרתי לפרפרים בבטן ולכל הרגישות הזאת. גבריאל, או גברי
בשמו המוכר יותר-חזר.

וזה מקסים. מקסים כמה שגדלנו וכמה שהכל נראה אחרת. זה קצת כמו הגשמת
פנטזיה, לחזור לאהבה הראשונה ולראות איך זה. לחשוב שאולי, אבל רק אולי, חיכיתי לבן
אדם הזה כל השנים האלה.

תן לי רק דקה לנשום,

באת לי כל-כך כל-כך פתאום.

קידום מפתיע בצבא, רגילה, סמינר גרעין, אח שטס ל3 חודשים והשני שעולה לכיתה א', שנה בירוק הזה, שנה בלי שנת שירות. הזמן עובר, הדברים משנתים, וזה נחמד לחזור לפה, להציץ, להיזכר ולכתוב עוד קצת.