התפקיד החדש לחוץ. בעיקר בכמות האחריות שיש לי ובשעות שינה. אבל חוץ מזה, נראה לי שהכל הולך בכיוון הנכון. הבנות שקיבלתי מקסימות ובכללי נראה שהפורום שלי בסגל החדש מתאים לי הרבה יותר מהסגל בפלוגה, למרות כל הגעגועים לאוירה האינטימית שהייתה שם.

הבסיס בלתי נסבל מהרבה מאוד בחינות. אחרי שישנתי רק שעה בלילה, עברתי מבחן מתיש, ניקית את המגורים ועברתי שלושה מסדרי נקיון, וכבר הייתי על א' עם כל הסגל, התיקים היו בתא מטען של האוטובוס וכל מה שנשאר הוא להתניע את המנוע ולצאת הביתה אחרי שבועיים ארוכים מידי, הפילו את המסדר האחרון, הורידו אותנו מהאוטובוס ואמרו לנו שאנחנו יוצאות רק מחר, כי היום צריך להעמיד מסדר לביקורת אכא משמע ללקק את החריצים שבין הפנלים בשרותים. כולן היו פשוט בהיסטריה, לבסוף אחרי כמה שעות של קירצוף הם שיחררו אותנו. מצאתי את עצמי ביום חמישי אחרי שעת שינה אחת בתשע בערב ברכבת של עכו לכיוון הבית. לעזאזל עם אכא.

לא יאמן שעברה שנה. ממש עוד שבוע, ביום שישי, אני אהיה שנה בצבא. ממש ניסיתי לדמיין איך זה, ממש פחדתי. תהיתי מה שיתנה אצלי ומה יתחדש אחרי שנה,זה הרגיש כ"כ רחוק. והנה זה, והרבה השתנה, ואני לא מפחדת, ולא דימיינתי שאני אגיע למקום הזה שאני עומדת בו ביום. שאפקד על סגל, שיהיו לי חיילות, שאני אצבע את השיער, שאחרי שני חברים מקסימים והרבה כאב ראש אני אמצע את דרכי חזרה אליו. אני בטח אחזור לשורות האלה בעוד שנה בדיוק ואחשוב על הדברים החדשים שיהיו לי. השנה הזאת-כמה שהיא אמורה לטוס ולעבור מרגישה לי כמו נצח עכשיו.

אני מפחדת מההורים שלו. באמת מפחדת. לא שהם אוהבים אותי יותר מידי, נראה לי שהם עושים טובה כשהם נחמדים אלי. אני התזכורת הגדולה לזה שהבן הקטן שלהם חזר בשאלה, ואני גם רוסיה-עולה חדשה-לשעבר מה שגורם להם לחשוב בצורה סטיגמטית לחלוטין. כל העיניין הזה סוחט אותי רגשית. בפעם הראשונה שבאתי אליו, עמדתי באמצע הסלון ורציתי שהאדמה תבלע אותי עד שלא החזקתי את עצמי והתפרצתי בבכי על הרצפה בשרותים. נהייתי רגישה מידי, נראה לי שאני יכולה להאשים את הגלולות כי זה בערך מאז.

אני מוותרת על פסקת סיכום והולכת ישר למיטה. מה שכן-נראה לי שאני חוזרת לכתוב כאן, זה מקל עלי, וחוץ מזה, יש לי רק שני קוראים אז חוץ מהם לא נראה לי שזה יזיז למישהו. לילה טוב..