שיש בערב, ההורים בפראג, הגדול בארה"ב והקטן אצל סבתא. אני יושבת
ומשחקת את אחד המשחקים האלה בהם כל מה שצריך לעשות זה לבהות במסך וללחוץ על העכבר.
לפעמים המשחקים האלה עוזרים לי לחשוב.

אני יושבת וחושבת. ונהיית עצבנית. סתם, רגע אחד ואני כבר עצבנית. זה
מתחיל משיחזור של שיחה שניהלתי עם חברה בים. את יודעת מה מעצבן אותי? כשגברי ואני
היינו עם עוד זוג בים ועמדנו ללכת, הבחורה שלידי עמדה והסתכלה על הבנים מקפלים הכל
ואני ברוב תמימותי הוצאתי את המטריה מהחול והתחלתי לקפל אותה. אבל אז שני הגברברים
לידי הזדעזעו ממני. איך זה שאני לא עומדת בצד ומחכה שיעשו הכל? כי לקפל מטריה זה
ממש קשה בשביל בחורה. או פעם אחרת, אור ואני באנו להכנס לנאפיס וכשהמארחת ניגשה
אני בטעות התחלתי לדבר איתה. כן, שניים. לא, אנחנו לא רוצים לשבת על הבר. תודה.
והוא עמד בשקט לרגע ואז אמר לי שזה היה ממש מוזר כי הוא ציפה שאני אתן לו לדבר. או
בפעם ההיא, בה הסכמתי לישון איתו באוהל (הלילה הרגוע בחיי, מה הרעיון בצפיפות,
מחנק, חום אימים עם זריחת החמה וחוסר יכולת לראות כוכבים?!) ובבוקר כשלא חיכיתי
שהוא יקפל את האוהל ופשוט עשיתי את זה בלי לתת לזה חשיבות מיוחדת הוא לא לגמרי ידע
מה לעשות עם עצמו. מה לעשות שאשת השטח כאן היא אני. או כשבאתי להרים את התרמיל שלי
וספגתי מבטים של איך-את-עושה-את-זה?! או הויכוח הנצחי הזה שהוא יכול לשלם עלי ואני
לא יכולה לשלם עליו. למה? ככה. האמת היא שאף אחד לא נתן לי תשובה מספקת.

מעצבן אותי שאנשים עומדים בשוק כשאני יוזמת משהו. נוקטת עמדה. עושה
מעשה ולא מחכה שבחור ינפנף בשרירים שלו בשבילי. מעצבן אותי שלמרות שכל הזמן נמפנפים לי בשוויון ובכמה שהכל השתנה עדיין מצפים ממני לעמוד
בשקט, לחייך ולהיות יפה.

ונטרנד החדש-הפאנצ' של הפוסט הזה והסיבה שבגללה אני כותבת את זה: גברי
ואחד החברים הכי טובים שלי ואני ישבנו אתמול בבית שלי והם דיברו על בחורה אחת
שהחבר הזה שלי רוצה אותה כבר די הרבה זמן. מתי לקבוע לאן לצאת.. ואז הטמבל הזה
שאני מכנה אותו חבר שלי אומר שבפגישה הראשונה הוא חייבת לקחת אותה למקום ולא
להתייעץ איתה לאן, כי זה מה שצריך לעשות. נשים אוהבות גברים אסרטיבים.

כן אהוב, זה באמת נכון, אני אוהבת כשאתה אסרטיבי (אחרת אני פשוט אקבע
בשבילינו הכל). אבל אני גם אוהבת כששואלים אותי מה אני רוצה, שנותנים לי לבחור.
לקחת בחורה לדייט ראשון ולצאת מנקודת הנחה שהבן אסרטיבי והבת פאסיבית זה פשוט
טעות. כי אם אתה קובע לאן הולכים, משלם על הכל, יוזם את הנשיקה הראשונה ואמר לה
שתתקשר מחר זה להחזיר אותה לנקודה בה היא צריכה לשתוק ולהיות יפה, ולזרום עם
הנשיקה כמובן.

והנה הטוויסט, אבל אנחנו לא היינו כאלה אני זורקת לו בהתרסה. כן הוא
אומר, אני הייתי קטן ולא הבנתי שום דבר. יופי, אז יכול להיות שאם זה לא היה בתקופה
בה כתבת לי עבודה בתנ"ך שמעולם לא הגשתי והיינו נפגשים עכשיו, סתם באמצע פאב,
לא הייתי מצליחה לראות אותך בכלל מרוב שאתה מנסה לעשות את הדברים
"נכון". נכון בשבילך לפחות.

אני מסרבת להיות העלמה במצוקה. שבת שלום חברים