עוד דקות ארוכות הם ישבו במסתור המכתש הזעיר. חבוקים זה בזה כמו פליטי סערה. לאט חזרו הקולות. זמזום דבורה, ציוץ דק של ציפור, קולות של פועלים מקימים בית אי-שם בעמק.

אז התירה אורה את גופה מגופו ונשכבה על צידה על מדף הסלע. את ברכיה משכה אל בטנה ונשכבה על צידה על כף ידה הפשוטה. עיניה היו פקוחות ולא ראו דבר. אברם ישב לידה ואצבעותיו ריחפו מעל פניה, נוגעות לא נוגעות. רוח קלה נשבה, ריחות של זעתר וסירה קוצנית ומשב מתוק של יערה מילאו את האויר. תחת גופה היו האבן הצוננת וההר כולו, עצום ודחוס ואינסופי. היא חשבה, כל-כך דקה קליפת כדור הארץ.

-אישה בורחת מבשורה/דויד גרוסמן, עמ' 632 ואחרון-

חיבה, הבנה, ביקורת. ולראשונה גם כעס. לפעמים פשוט התחשק לי לנער אותם.

אני תוהה מה היה קורה אם אני הייתי רק סיפור בספר, וכל ההצלחות והכשלונות שלי, כל האהבות הקטנות והגדולות היו רק קטעי מילים.

כמה מכם היו רוצים לנער אותי?