"והקשבתי לשקט. אחרי ל כך הרבה זמן שרק נתתי, שהיו צריכים ממני, וצריכים אותי, ושכל כך התאמצתי להיות בסדר, להיות טובה, אישה טובה, אישה שדואגת לכולם, שקודם כל דואגת לאחרים, כמו שחינכו אותי שאני צריכה להיות. לא לחשוב על עצמי. לא לדאוג לעצמי, אלא קודם כל לכל האחרים. לדאוג לילדים שלי, לבעל שלי, להורים שלי, לחברות שלי, לעבודה שלי, לזה שיהיה מסודר, ושיהיה אוכל. וכמו כל אישה טובה אכלתי את מה שנשאר. כי אישה טובה מקריבה את עצמה למען שיהיה לכולם טוב. כי אישה טובה לא אומרת אני, עכשיו תורי. היא לא אומרת היום לא מתחשק לי להסיע לשום חוג, ולא בא לי להכין שום אוכל, ולא בא לי לנקות. אז הבית יהיה מטונף. אז הילד לא ילך פעם לג'ודו. אז היום אני אעבוד עד מאוחר והילדים לא יראו אותי, וזה בסך הכל יום אחד מתוך 365 ימים בשנה, ואני אשלים את מה שהעבודה שלי דורשת ממני במקום לכעוס על זה שאני לא מספיקה כלום. אבל אני לא אמרתי את זה, לא, אני הייתי אישה נהדרת, אמא מופלאה, בת מצוינת, ונתתי, והקרבתי. הקרבתי בלי לשאול אם מישהו צריך את ההקרבה הזאת בכלל. ונתתי בלי שבדקתי אם מישהו אכפת לו בכלל מכל הנתינה הזאת. כי היה לי ברור שאני יודעת מה כולם צריכים, ומה הבעל שלי צריך, ולא שאלתי אותו אם מעניין מישהו אם קניתי אוכל או בישלתי, אם בכלל מעניין את הבעל שלי אם נקי, או שבכלל יותר חשוב לו שבמקום זה אני אנוח ואחייך אליו כשהוא חוזר הביתה. אם הילדים שלי רוצים בכלל את כל ההסעות וכל הפעילויות התזזיתיות האלה, או שהם רוצים אמא שמדי פעם תסגור את הדלת, תנתק את הטלפון ותראה איתם סרט במיטה. ותחבק אותם. ולא עשיתי את זה, אלא נאבקתי להספיק לעשות הכל ולתת את כולי, בלי שמישהו ביקש, בלי שהעזתי לבקש עזרה, בלי להתפנק, בלי להעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות, וקיוויתי והאמנתי שיום אחד זה יקרה. שיום יבוא וכולם יבינו, וכולם ירכינו ראש בהערצה. ציפיתי כמו שכולנו מצפות. מצפות שמישהו, האמהות האחרות, או המורות, עדיף בעל או האמא שלנו, ישימו לב כמה נתנו, וכמה אנחנו נפלאות, וכמה הקרבנו מעצמינו בשביל כולם, ובטקס חגיגי יעלו אותנו על דוכן המנצחים, ומסביב כולם יריעו בשעה שיענדו לנו את המדליה. כי באמת מגיע לנו.

אבל אף אחד לא נותן מדליה, ואף אחד לא מעלה אף אחת על אף דוכן, וגם אם מדי פעם מישהו זוכר להגיד תודה באיזו מסיבת יום המשפחה, או באיזה יום הולדת חגיגי ועגול, אז החומץ בפנים נשאר. כי התודות הקטנות האלה לא באמת שוות את ההקרבה. אבל אנחנו ממשיכות להקריב, וממשיכות לצפות להכרה. לתודה ענקית. אנחנו מקריבות וכועסות, כועסות ומקריבות, והופכות להיות קורבן. קורבן של כל ההקרבות שלנו"

אשת חייל/ליהיא לפיד, עמ'208-209

בעיניי אני טיפה צעירה בשביל לקרוא את הספר הזה, כי כרגע כל הבית-נישואים-ילדים רחוק ממני אלפי שנות אור. יש לי בראש תמונה מעורפלת של מי שאני רוצה להיות, והרף גבוה כמו תמיד. אבל זהו, פה זה נגמר, מעולם לא הייתי מאותן ילדות שדמיינו את החתונה שלהן או את איך שיראה אותו אדם. כבר בגיל חמש הקיצ' הזה לא קסם לי.

בדיוק כך התחיל גם הספר הזה. שתי צעירות מלאות מוטיבציה שמוכנות לטרוף את העולם. ואז זה פשוט קורה, השגרה, המחויבות, הרצון הבלתי פוסק להיות הכי טובה בשביל כולם. ופתאום אני רואה את אמא שלי, ואני מתחילה להבין. אני מבינה איך קרה שכמעט בגיל חמישים כשאנחנו יוצאות לבית קפה ואני שואלת אותה מה היא אוהבת לעשות היא לא יודעת לענות לי. היא לא זוכרת. אני יכולה לענות בשבילה, שהיא ידעה לנגן בפסנתר והשמועה אומרת שהייתה גם טובה, שהיא סרגה, הדריכה, והייתה (ועדיין, פשוט העייפות, והעצבים שמתפרצים די מסתירים את זה) בחורה שנונה ומצחיקה. ובגיל ארבעים, כשאחי ואני הייתי עצמאיים לחלוטין, היא החליטה להוליד עוד ילד, כדי שתהיה סיבה מספיק טובה לשאוף קדימה. כי אלה החיים שלה.

אני צריכה לזכור לא להתעצבן כל פעם שהיא אומרת שהיא חייבת את הכדורים האלה, שזה הדבר היחיד שמאפס אותה. ולא להתחרפן כשהיא לא משתפת פעולה עם רעיונות חדשים שאני מביאה, בדיוק כמו שלמדתי לא לכעוס על הנערות המועדון נוער בשנת שירות שלא יוצאות בעצמן ממעגל ההטרדות. הייתי רוצה שגם אחי הגדול יעריך אותה יותר וירד מהעץ שהוא טיפס עליו. שיהיה לה יותר זמן לבד עם אבא. שהאנשים שהיא נמצאת שם בשבילם יבינו אותה קצת יותר. הייתי רוצה שזה לא יהיה מסובך כל כך.