לפעמים אני יוצאת מפרופורציה. ככה אני, רגשנית.

לפעמים אני צריכה שמישהו יוריד לי כאפה, כי אני גם נוטה בקלות יתרה להכנס לסרטים עם עצמי, ויש לי דמיון מאוד מפותח.

הדבר הטוב ביותר שיכלתי לעשות בסיום הקשר שלי עם גבריאל הוא לכתוב.

לכתוב הכל, בלי לסנן או לרחם.

אז נתתי לו את המכתב, אותו אני מקווה שהוא הפנים, ואיפשהו שזה גם עשה אותו עצוב.

ועכשיו, ברגעי משבר קטנים אני פותחת את הטיוטות בבלוג וקוראת מילה מילה. נזכרת למה.

כאפה לתפארת מדינת ישראל.

תודה לאלוהי הבלוגים.