מהרגע הראשון בו דרכתי בבקום, ביום הכי חם בשנה, עם סנדלי שורש וחולצה גזורה, חיכיתי ליום בו אני אגיע לפרק משימה. היה חם בצורה לא הגיונית, פגשתי במקרה את גבריאל מה שנראה לי הגיוני עוד פחות ועל שרשרת החיול אני לא הולכת לדבר, המילה הגיון פשוט לא נמצאת ברדיוס של הבקום. הכל היה מוזר. כל מה שרציתי הוא לעמוד בשקט בצד ולהיות אנטיפטית. במקום זה ניסיתי להתחבב על כל מיני בנות שלא ראיתי מעולם רק כי ידעתי שיש סיכוי שאת הטירונות שלי אעבור איתם. בנות הגרעין שלי ואני התגנבנו החוצה, חלקן רצו סיגריה, חלקן רצו שתיה קרה מהמכונות. אני סה"כ רציתי להתחמק מארבעת הקירות שסגרו בחוסר מעש על לפחות 150 בנות כבר למעלה משעה שלמה. בסופו של דבר גילינו שזה היה אסור ואיזה חייל (שעכשיו, אחרי היסטוריית הפיקוד שלי, נראה לי מגוכח לחלוטין) שהיה אחראי עלינו נבח משהו והחזיר אותנו חזרה לרעש והמהומה. היה לנו מצחיק ביחד. חיכינו לפרק משימה. 

אז מה אם המרחק של היום המיועד הוא שנה וחצי. תקופה בה המשפט שחזר על עצמו הכי הרבה הוא "פתחו איתי שעונים", ההתמכרות לדייט קולה נבעה מעייפות בלתי נגמרת, והטינופת במקלחת (בניגוד למים החמים) מעולם לא נגמרה. זה נראה כ"כ לגיטימי לחכות לזה. 

והנה הגעתי. כבר חודשיים שלמים אחרי היום המיועד.

אני עדיין מתמלאת שמחה כשאני רואה את האוטובוס לבסיס שלי עובר לידי ויודעת שאני לא הולכת לרוץ אחריו שוב, ממש כמו ילד קטן שקיבל סוכריה. לא חוויתי שביזות יום א' כבר חודשיים. אני לובשת גרביים בכל צבע שבא לי (שזה פשע בעולם הפיקוד בבט"רים). אוכלת את החביתה שלי איך שאני אוהבת והשוס הגדול מכולם-אני מתקלחת בלי כפכפים ומסתובבת יחפה בדירה שאני מתעקשת לקרוא לה בית.

אבל, כי אחרי ציפיה כ"כ גדולה תמיד יש אבל, זה לא מה שחשבתי.

העיתוי המוזר הזה של לפני חופשת פסח, בתחילת תקופת הבגרויות, שניה לפני החופש הגדול כשכל העולם נמצא באוירת סוף, העיתוי הזה גרוע ממה שחשבתי. הכל כבר בנוי, ישנו, ומה שאין קשה מאוד להקים כי כבר סוף שנה ולמי חוץ מאיתנו יש כוח לזה.

בדימיון שלי ראיתי סוג של המשך לשנת שירות. ברור לי שאי אפשר להעלות עליה מבחינת סיפוק, כי זה היה ראשוני ותמים וחסר מעצורים. מצד שני גם על הכאוס והקושי אין סיכוי להתעלות בהנחה שהצבא לא יסגר עקב קשיים כלכליים, וזה יתרון גדול. להבדיל ממה ששמעתי על פרקי משימה אחרים, אני מגיעה עם המון מוטיבציה ורצון לעשות. אבל איכשהו, עם כל הרצון הטוב, אני פשוט לא רואה איך אני הולכת להפוך למשמעותית שם. יאמר לזכותי שאני מנסה. מאוד. יש פרויקט, ויש חניכים, ויש אוירה של הדרכה. הכל נמצא שם אבל ההרגשה היא אחרת. אולי ממקום בוגר יותר, או ריאלי יותר, ואולי אני פשוט עייפה, אני פחות מרגישה את זה. פחות מחוברת רגשית.

כדי לפצות על החיבור הזה, שמרגיש לי חסר, החלטתי שגם לי מגיעה שאני אשקיע בעצמי. אני רוצה לשפר את הבגרות באנגלית, ללמוד לנגן על מפוחית כמו שצריך, להוציא רישיון (כן כן, בגיל 21 זה נהייה עצוב), וללכת חדר כושר. אני בטוחה שיהיו עוד דברים על הפרק. בתוך הראש שלי, מאחורה, מהדהד קול קטן שנוזף בי. כי המשימה, וההזדמנות, והחניכים, והעיר, חיכיתי להם שנה וחצי. ועכשיו כשאני שם ואני עושה הכל, בלי לחפף, בלי להקטין ראש, בלי לוותר, זה עדיין לא זה.

טוב לי. טוב בגרעין. אני מתגלגלת מצחוק לפחות פעמיים ביום וכבר יש את המקום האהוב בסלון, ואת כוס הקפה הקבועה, ואני מרוצה מהתפקוד שלי בקבוצה. טוב שטוב. רק הקול הקטן מאחור, שמזמזם מדי פעם, שמזכיר לי שיש גם אבל בתוך כל זה, לא נותן לי שקט. אני מחפשת דרך להתגבר עליו. כי גם לי מגיע, שלשם שינוי, אני אשקיע גם בעצמי ולא רק באחרים.

איך מתגברים על שברון לב?