אמרו לי שצריך להתרחק מהתמונה כדי לראות אותה במלואה. אמרו לי שכדי להבין משהו לעומק צריך לקחת קצת זמן לנשימה ולתת לראש לעכל את מה שקרה. גם אמרו לי פעם ששנת שירות היא שנה בלתי נשכחת ושלוקח קצת זמן כדי להבין את זה.
כשאני חושבת על שנת השירות שלי משהו בי בוער מבפנים. אני זוכרת את הפוסט הראשון שכתבתי על הקומונה, ציטטתי את אצלי הכל בסדר של מיקה קרני וקישרתי כל משפט למה שקרה באותו זמן בדירה. הבוקר, כשתישבתי מול האורגן וחיפשתי שיר חדש שאוכל לתרגל איתו מעברי אקורדים, נתקלתי שוב בשיר ומיד התחלתי לנגן. האקורדים היו קלים והסולם התאים בול לקול שלי. וכשחושבים על זה, כשכתבתי את הפוסט הראשון ההוא בכלל לא ידעתי לנגן על אורגן והתביישתי לשיר בפומבי.
כשאנשים שומעים את הסיפור של הקומונה על איך יצאנו לעבוד ואיך הצלחנו לסיים את השנה בלי שום ארגון או גוף שיממן אותנו הם תמיד מגיבים באותה צורה. הם זורקים כמה מילות מחמאה לאויר ואז שואלים מה החזיק אותנו ביחד כשכל העולם אמר לנו לא פעם אחת לסגור את הבסטה וללכת הביתה. האמת, אני אף פעם לא יודעת מה לומר להם. יש לי בראש כל-כך הרבה סיבות ללמה להישאר ומהצד השני אני באמת לא רואה במה אנחנו היינו שונים מהשאר. אני תמיד עונה שאלה היו האנשים. אנחנו היינו הסיבה שבגללה נשארנו.
זה לא היה פשוט. בין ריצה מחונכות אישית עם ילדה שעברה התעללויות מצד המשפחה שלה לשיעורי נגינה שנתתי לילדי השכונה הייתי חושבת על הבית שלנו (וכשאני אומרת בית אני מתכוונת לקומונה), על אם נצליח לסגור את החודש ומה לעזאזל נסגר עם הארנונה. וכשהיינו חוזרים הביתה, בשעה מאוחרת, ומתישבים סביב שולחן האוכל שהתאים בדיוק לעשרה אנשים היינו קופצים בין לצחוק על החניכים ללבכות עליהם, בין להריץ חוויות על היום שהיה ללריב על שקית החלב האחרונה ולהתווכח על התקציב שלנו ועל איך נחלק אותו נכון.
אני זוכרת את היום בו בכיתי כל הבוקר והרגשתי את הכדור ההוא בבטן, שמופיע כל פעם כשאני חושבת על מה שקרה כשהייתי קטנה. בצהרים ישבנו בשיחת קומונה בקומה השניה על ספות שאת חלקן הבאנו מהבית ואת החלק השני מצאנו זרוק ברחוב, הרגשתי את ההרגשה המפחידה הזאת של השניה לפני שאני מספרת הכל ונותנת למי שמולי ולראות אותי במצב הכי פגיע בו אני יכולה לשים את עצמי. תשע זוגות עינים הסתכלו עלי, הקשיבו לי בשקט וכשסיימתי המבט שלהם אמר לי שזה בסדר, שהכל יהיה בסדר. אני עדיין יכולה להרגיש את נשימת ההקלה שהייתה לי ואת החיבוק החם של המלווה החברתי שלנו, שעשה בשבילינו מעל ומעבר.
אלה באמת היו האנשים. הילדים והנוער שאת חלקם אהבתי בכל ליבי ואת חלקם העדפתי לא לראות ולפעמים אפילו הייתי עושה עיקוף כדי לא לעבור ליד הספסל הקבוע שלהם. העובדים בבית הספר ומועדון הנוער בו התנדבתי, שחלקם היו מודל לחיקוי וחלקם היו הדוגמה המושלמת לאיך לא צריך להתנהג. המשפחה שלי והמשפחות של בני הקומונה שאימצו כל אחד ואחת מאיתנו, ולפעמים היו מעדיפים שנחזור הביתה ולא נתעסק עם בעלי בית זועמים. המלווה החברתי, שלמרות לוח הזמנים העמוס שלו התנדב לעבוד איתנו והאמין בנו לאורך כל הדרך. ולבסוף-אלה היינו אנחנו, שלמרות כל הקשיים שנפלו עלינו וכל הקשיים שאפשר לראות בכל קומונה ממוצעת (כמו ריבים על מי העיר את מי בבוקר ולמה זה לא בסדר) בחרנו להיות שם כל יום מחדש.
אז כששואלים אותי למה לצאת לשנת שירות אני תמיד עונה שזה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות לעצמו ולסביבה שלו. וכששואלים אותי למה נשארנו אחרי שכל העולם אמר לנו לא פעם אחת לסגור את הבסטה וללכת הביתה, אני באמת לא יודעת איך לנסח תשובה שתספק אותי ולפעמים אני בוחרת פשוט לשתוק ולחייך, ומשהו בתוכי ממשיך לבעור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
