דרך ארוכה ומפותלת והיא מתחילה בשש בבוקר כשאני וגרגורי התרמיל הסגול-בורדו שלי יוצאים מהבית. אני תמיד עייפה מחוסר שעות שינה (אבל הי, לחזור לצבא עייפה יותר ממה שהוא הוציא אותי לסופ"ש פירושו לנצח את הצבא, ובזה חברים אין טובה יותר ממני), טובעת בתוך המעיל הענק ונלחמת בכומתה הירוקה זוהרת שנמעכת תחת רצועות התרמיל ומכאיבה לי בכתף. משם אני מספיקה לעבור בשתי רכבות ושני אוטובוסים. כשלבסוף, עייפה עוד יותר בגלל ארבע שעות בדרכים אני מגיעה להר לבנים, למדרגות המוות,לבניינים ענקיים ומכוערים ולנוף עוצר נשימה. "סוף הזמן הקשב המפקדת!!!", ברוכים הבאים למחוה אלון.
אני טובעת בירוק. המדים והנוף. יש גם קצת לבן שזה בניין המגורים של הסגל (הבניין הלבן) וקצת צהוב שאלה בעיקר החיילים ומפקד הבסיס. וחוץ מזה הפלוגה מדהימה והסגל נהדר, העבודה חשובה ומשמעותית והרבה אנשים פועלים מתוך אידיאולוגיה בנוסף לחובה שהם צריכים לתת למדינה, והתנאים? לא משהו בכלל. כשאני חוזרת סוף סוף הביתה אחרי שבוע-שבועיים ארוכים ושואלים אותה לשלומי בצבא כל מה שיש לי לומר זה שבסדר (אבל לא נהדר כמו שדמיינתי לעצמי בראש), שירוק לי מידי, ולא אמא (אבא וכמעט כל אחד שהמכיר אותי) אני לא הולכת להיות קצינה כי יש לי תוכניות אחרות לחיים שלי.
החלום הקטן שלי הפך למציאות. אי שם באמצע כנס-עידוד-קצונה (לא, לא ושוב לא) התקשר הרכז שלי ממועדון הנוער בו התנדבתי בשנת השירות והזמין אותי ל"פתיחה הרשמית של מרכז המוזיקה בשכונה". היה לי ברור שאני חייבת להיות שם ושאני הולכת להתחנן שיתנו לי לחתום על יום חופש בגלל שלא ממש לא מקובל לצאת מהצבא באמצע מחזור חיילים. להפתעתי נתנו לי, ומבחינתי זאת הייתה הזדמנות של פעם בחיים.
הייתי רגע קטן. שבר מזערי בתוך חיים של שוכנה שלמה. הקומונה עזבה והשאירה אחריה ילדים ונוער שהמשיכו בחיים שלהם. כל אחד מאיתנו ניסה להשאיר משהו אחריו. פעם זאת הייתה ילדה שבזכות בת קומונה שלי עברה לגור בפנימיה כי אח שלה התעלל בה. אלה היו חבורה של בנים בגיל התיכון שמישהו בפעם הראשונה האמין בהם גם אחרי שעשו המון טעויות. אלה היו ילדים בבית ספר דמוקרטי שהוקמה בשבילם זולה על המרפסת בב"ס שלהם כדי שיהיה להם איפה לשבת בהפסקות. אלה היו קטנטנים שנתנו להם חיבוק ומילה טובה, סתם כי הם חמודים. ואני, אני השארתי תווים מקצבים שבוקעים מתוך חדר קטן. השארתי לנוער הזדמנות להנות ממה שעושה לי טוב. השארתי מרכז מוזיקה.
הקירות אקוסטים. שני מיקרופונים. שלושה מגברים. מיקסר. שתי חשמליות. בס. פסנתר יד שניה. תופים. חוברות נגנינה ומוזיקאי שמשקיע את כולו (וכמובן מקבל גם משכורת!). והכי חשוב-להקה שנשמעת סביר מינוס שהמתופף שלה עשה את צעדיו הראשונים איתי. כיף לי. ידעתי שאני לא אזכה להיות שם כשפירות יופיעו וגם לא אכפת לי. המחשבה על זה שכל יום מגיעים נערים כדי לנגן שם עושה אותי מאושרת.
אני אקרא לו אור, לחבר שלי. בהתחלה הייתי בטוחה ששום דבר לא יצא מזה, שהוא מקסים אבל לא בשבילי. וממש שניה לפני שהתחלתי עם הברמן שמזג לי משהו ממש חמוץ וחזק בדיוק כמו שאני אוהבת החלטתי לתת לזה סיכוי. אין לי מילים לתאר עד כמה הוא הפתיע אותי וכמה הסיכוי הזה התברר כמשהו טוב וכיפי, משהו שמצליח לרגש אותי.
יותם אמר לי פעם שמערכת יחסים תלויה תמיד בצד שמתמסר פחות, כי הוא זה שגם נפגע פחות. אני פוחדת מזה. פוחדת להיפגע שוב. אני גם מתמסרת פחות, תוהה בלב לכמה בנות הוא אמר את הדברים היפים שהוא אומר לי עכשיו, מודעת שזה שאני לא הראשונה ובטח גם לא האחרונה. אני מרגישה שאיבדתי את הנאיביות שלי, את היכולת לאהוב בלי לחשוב על זה שאחרי זה יבואו דמעות. זאת הרגשה מוזרה, אני רואה את עצמי מתאהבת, עוברת איתו המון דברים טובים ובסופו של דבר הולכת לביתה של אחותי הקטנה ושוכבת על המיטה שלה כמו כל פעם כשעבר עלי משבר. פשוט מוזר.
אחרי חודש וחצי בלי להראות סימני חיים אני מסיימת את הפוסט.
שיהיה לכולם סופ"ש חורפי ורגוע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
