בימים האחרונים אני קוראת הרבה בעיתונים על ילדות קטנות שעברו תקיפות מיניות חמורות ולא סיפרו על כך במשך תקופה ארוכה. עם ישראל מזדעזע בכל פעם מחדש כאילו זאת הפעם הראשונה, כולם שואלים את עצמם איך הם לא שמו לב? איך אפשר להסתיר משהו כזה? ואיפה ההורים? והמורים? למה היא לא ביקשה עזרה?
אני לא שואלת שאלות. אני פשוט מקבל את העובדות (בזמן שאני ממלמלת שאני שונאת לקרוא עיתונים על הבוקר ושזה נהיה גרוע יותר מיום ליום) ומנסה לא לתת לרגשות להציף אותי. כי אני, כידוע, יכולה להיות ממש היסטרית לפעמים כשזה נוגע לי בנקודות רגישות.
ההכרות שלי עם רחלי הייתה קשה ופתאומית. מצאתי את עצמי בתחנת המשטרה עם בת קומונה, מורה מהב"ס, ההורים של רחלי (שרבו רוב הזמן ובמה שנותר האשימו את הילדה בכל מה שקרה) ורחלי שעברה שעה לפני כן תקיפה אלימה מצד מספר נערים בשכונה.
הפגישה הבאה שלי עם רחלי הייתה מלאה בתסכול, אם כי לא באמת פגשתי אותה. בת קומונה שלי, שכנתי למיטה התמוטטה רגשית כי לא יכלה להכיל את הסיפור של רחלי. היא הייתה בוכה שעות ולא יוצאת מהמיטה. לא היה לנו מנחה קומונה והיא נאלצה התמודד עם הכל בעזרת היועצת של בית הספר בו היא מתנדבת ובעזרתנו, בנות החדר שלה.
רחלי הורחקה מהבית וכיום היא מתגוררת אצל סבתא שלה בשכונה אחרת. בת קומונה שלי הפסיקה את הפגישות איתה כי הן היו עושות לה רע. עם הזמן אני הפכתי ליחידה שיש לה גישה לרחלי בגלל שהיא לומדת בב"ס בו התנדבתי. בלי לדעת לאן אני נכנסת ביקשתי להוציא אותה פעמיים בשבוע לשעת חונכות ולנסות להקשיב לה כי היא פשוט זועקת לעזרה.
הפגישות עם הילדה הפתיעו אותי. היא התנהגה רגיל לחלוטין, דיברה איתי על הכלבים שהיו לה, על הבית, על הבנים שאהבה ושאהבו אותה בחזרה, על האחים שאהבה יותר מכל, על אמא ששנאה ועל אבא שהיה האדם היחיד שתומך ואוהב אותה כמו שהיא. היא סיפרה על הגעגועים הביתה, על זה שהיא רוצה לישון במיטה שלה. היא סיפרה על החבר וכששאלתי אם כשהיא יוצאת עם בני 20 הם לא מנסים להתחיל איתה קטע מיני היא השיבה ברוגע שהיא מנפנפת אותם, ושהיא אפילו עוד לא התנשקה בפה.
אף מילה. אף סימן מצוקה. אף תגובה מחשידה. כלום.
הסיפור האמיתי והכמעט מלא של רחלי התגלה לי אתמול, כשלא יכלתי להמשיך עם השקר הזה וביקשתי מאותה בת קומונה שתספר לי את כל מה שהיא יכולה.
אמא של רחלי ילדה אותה בגיל 16 כתוצאה מאונס (רחלי לא יודעת את זה, אבל משרד הרווחה כן). המשפחה מתגוררת כיום בשכונה שלי, בבית של שני חדרים וחצי (זוג הורים, שלושה בנים ורחלי שהיא האחות הבכורה). רחלי באמת אוהבת את האחים שלה ולמען האמת היא גם מתפקדת כאימא שלהם רוב הזמן כי אימא שלה לא שם, וכשהיא שם היא עסוקה בלמרר לה את החיים. רחלי סיפרה לי שאימא הייתה מפשיטה אותה במקלחת כדי לוודא שהיא לא שוכבת עם בנים ולא לקחת סמים, בת קומונה שלי הוסיפה שהיא הייתה עושה את זה גם מול האחים הקטנים באופן יומיומי. רחלי סיפרה לבת קומונה שלי שאבא שלה היה נוהג לקחת אותה לבית קפה או מסעדה כשכולם הולכים לישון (אבא שמוכר במשטרה, שותה ולוקח סמים מה שרחלי לא יודעת עד היום), שהוא היה מחזיר אותה אחרי ארבע שעות בחוץ, שהיה אונס אותה. עם בנים הסיפור קשה לא פחות, הוא התגלה כשאחת מבנות השירות תפסה את רחלי ועוד מישהו, שהיה מבוגר ממנה בהרבה, באמצע קטע מיני האחורי בניין ישן. הסתבר לנו שחלי שוכבת עם בנים תמורת כסף. כשאנחנו נפגשות היא מספרת לי שהם אוהבים אותה, דלוקים עליה. אני כועסת מבפנים, כי מההכרות שלי עם בני 20 (ועם כל החיבה שלי לחלקם) אין להם מה לחפש בילדות בנות 14 (עם בגרות נפשית מינימאלית) חוץ ממין.
הסיפור הזה מוכר לרשויות, לילדה יש עובדת סוציאלית שפוגשת אותה ואת הוריה פעם בשבוע. הכל ידוע מראש ושום דבר לא זז.
והילדה פשוט משקרת לי שעה ביום, פעמיים בשבוע. מתנהגת כאילו היא מינימום הבת האהובה של ראש העיר. כלום. אף מילה. שום סימן.
אני מסתכלת לה בעיניים ורואה דרכה. זה קשה, קשה לכולם. בת קומונה שלי התחננה אתמול שאני לא אתן לסיפור הזה להזיק גם לי, במיוחד לאור מה שהתמודדתי איתו כבר. אני מבטיחה לה שהכל יהיה בסדר ושאני אדע לשים את הגבול כשאני לא באמת יודעת איך לעשות את זה. מקסימם, אני עונה לה חצי בצחוק וחצי ברצינות גמורה, גם לי יש עובדת סוציאלית.
אני עוד לא יודעת מה ואיך אני הולכת לעשות, אבל אני הולכת לשבור את רחלי, לגרום לה לספר לי ולבכות. ההכחשה מכניסה אותה לצרות שהיא לא יודעת איך לצאת מהן.
יש לי כמה ימים לחשוב על זה, עד השיעור הבא שלנו, עד השקר הבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
