היעד: משקית הו"ד

תאריך: 19.8

לא יאמן איך עברה שנה...

אתם מבינים, בשנה האחרונה יצא לי להכיר הרבה אנשים, להתמודד עם סיטואציות שלא נתקלתי בהן בין אם זה בהתנדבות ובין אם זה בחיים הפרטיים שלי.

יצא לי לפגוש השנה הרבה בנים. בוגרים, ילדותיים, גבוהים, נמוכים, מעניינים ומשעממים, לכולם הייתי מוכנה. רק לסוג אחד לא הכנתי את עצמי, לסוג הזה שמתעניין בגוף שלי יותר מבאופי שלי, אלה שלא מעניין אותם מה שלומי אבל החזה שלי מרתק אותם. איך זה קרה? פשוט מאוד. מכיתה ט' ועד סוף י"ב תמיד היה לי חבר רציני, גם אם זה לא היה אותו אחד. את אלה שרצו רק מין סיננתי מראש, כי מה הטעם, ואת אלה שהתעניינו בי (והיו מספיק מעניינים גם בשבילי) השארתי כידידים. ועכשיו, אחרי שנה שלמה של התחלות, יציאות, מיניות ובעיקר של לבד, קצת נמאס לי. נמאס מלהתנשק עם מישהו ולדעת שזה לא משנה איך אני ארגיש מחר כי להתקשר זאת לא אופציה גם אם השיחות זורמות ומלאות בהומור ציני. הכיף וההתרגשות נעלמו ונשארתי רק אני, לבד, גם אם אני מוקפת בהמון בחורים. מה הטעם אם הם מנסים להכניס אותי למיטה.

וכבר חשבתי פעם אחת, שהנה מישהו שלא מתעניין רק בגוף שלי, ושאני מתרגשת מלשמוע את הקול שלו ואת החפירות המוזיקליות שלו גם אם אני לא מבינה יותר מידי, כי מה לעשות, חלקי חילוף של גיטרה הם לא בדיוק הצד החזק שלי. אבל הנה הקצ', הוא הוסיף אותי אוטומטית לקטגורית הידידות שלו ואני בתגובה מחקתי אותו מהראש, כי להיפגע היה הדבר האחרון שרציתי.

וגם עכשיו, יש אחד, שמנסה איתי קשר אפלטוני ונכשל כל פעם מחדש. אנחנו מדברים שעות ואז ברגע של שתיקה מביכה אני שומעת את הלב שלו שדופק חזק מידי, ואני רואה את העיניים שלו מחפשות אותי, והשקט הזה, המביך. והכל כל-כך תמים, המגע הזה. אנחנו נשארים מחובקים ומדברים עוד קצת ואני מתכרבלת בידיי הטיפוס-קיר-מקצועי שלו. ביום למחרת הוא מנסה לחזור ולנהל קשר ידידות, כאילו שום לא באמת קרה. וחוזר חלילה.

אני שומעת את הביצוע של שלומי שבן לשיר של בוב דילן, משום מה הרבה יותר קל לי להחתבר למילים בעברית ולנגינה של הפסנתר וכלי הקשת.

אולי זה הצבע של השמש שדהה,
ומכסה את הצומת בו אני עומד.
או שאולי זה משהו באויר או משהו אחר,
אבל מותק, את אצלי בראש.

אני לא מחפש צרות
אל תכעסי, אל תדאגי, לא אתחנן,
ולא אומר שלא אוכל לשכוח
ולא אזחל, ולא אבכה
ולא אסתיר ממך שכן
מותק, את אצלי בראש

אפילו שמוחי הזוי ועולמי סגור וצר
איפה היית? לא משנה לי
ולא מציף אותי בצער
גם לא אכפת לי איפה או עם מי תתעוררי מחר
רק שמותק, את אצלי בראש

אני לא מבקש ממך לומר מילים כמו כן ולא
אנא הביני, אין לי מקום לקרוא לך בו לבוא.
סתם התלחשתי עם עצמי, כאילו אין מי שיגיד לי:
"מותק, את אצלי בראש"

אז כשתתעוררי מחר יפה, הביטי בראי
ולא אהיה שם לצידך, לא אהיה קרוב אל תופתעי.
רק אהיה סקרן אם את, רואה אותך צלול כמו מי
שהיית אצלו בתוך הראש,
שהיית אצלו בתוך הראש.

מכירים את זה שאתם שומעים שיר ומרגישים, גם אם רק לרגע, שהשיר נכתב עליכם?

אז כנראה שככה זה מרגיש...

הנה זה בא. חודש של סיכומים. חודש של חשבון נפש, של תהיות לגבי ההמשך. עוד שעה בטח אצא לרכבת ואגיע לקומונה, זאת אחת הפעמים האחרונות שאני הולכת לעשות את זה. נשאר פחות מחודש לטירוף, לבלגן ולחוסר מנוחה. אני עייפה ובמובן מסויים אני מחכה לסוף. מחכה כדי להגיד שעשיתי, שסיימתי ושהיה מצוין. כי באמת היה מצוין. בדרך כלל הרגעים הקשים נשכחים כשמגיעים לנקודת הסיום, אני זוכרת אותם, זוכרת איך זה מרגיש, הם פשוט מתגמדים לעומת כל הטוב שהיה השנה.

ומה הלאה? הגרעין נראה די מבטיח למרות שאני קצת פוחדת ממנו. שוב התחלה חדשה, שוב משחק חברתי. הגרעין לא יהיה כמו הקומונה. זה לא אומר שהוא יהיה פחות טוב, הוא פשוט יהיה אחר. אני מקווה להתגייס למש"קית הו"ד ולעשות פרק משימה. בעיקרון כבר התקבלתי אבל שום דבר לא בטוח פה, צריך לראות איך זה מסתדר עם צרכי הצבא וכמה בנות ירצו לעשות הו"ד.

התפקיד מאתגר. להעביר טירונות לחבר'ה שיש להם בעיות בבית, שלא סיימו ב"ס ושאני הבנאדם הראשון שאומר להם מה לעשות נמשע כמו אתגר רציני. דיברתי על זה פעם עם יואב, על להיות מפקדת. הוא סיפר לי על איך החבר'ה בפלוגה מתנהגים כשהמפקדת לא נמצאת, על איך הם חושבים שהם טובים יותר כי הם בנים, על ההערות המגעילות (ואלה היו טירונים בקורס טייס שאמורים להיות החבר'ה הטובים). אמרתי לו שאני פוחדת להגיע למצב הזה כי אני לא יודעת איך אני אגיב, כי כבר הגבתי לזה רע בעבר. המחשבה הזאת נשכחה ממני עד עכשיו, ופתאום אני שואלת את עצמי בדיוק את אותן שואלות. אני עדיין רגישה, מאוד רגישה. עם הזמן למדתי איך להתמודד עם עצמי, איך לשלוט ברגש שלי ולדבר בהגיון. איך להירגע. ועדיין, לפעמים, אני מוצאת את עצמי במבוי סתום. כמו בפעם ההיא עם  דור וחבר שלו. כל הלילה הרגשתי לא טוב, המחשבות שיגעו אותי. הבנים (שאחד מהם, דור, שהוא חבר נורא נורא טוב שלי והשני ממש מתחיל איתי) התאחדו לאיזה כת מוזרה והתיחסו אלי כאילו אני עשויה מצמר גפן, כי הם יותר חזקים אז הם אלה שיעשו הכל ואני פשוט אשב ואסתכל עליהם (והמחשבה שאני יכולה ללכת 40 ק"מ במדבר לא תקפה פה, דור טייל והשני רץ מרתונים). זה לא היה אמור לעצבן אותי, אם הם רוצים לעשות את הכל לבד אז שיהיה להם בהצלחה, אבל הראש שלי עובד שעות נוספות והרגש משתלט. ככה מצאתי את עצמי, בלי שום סיבה מיוחדת, מהרהרת על הקיום שלנו (ומרגישה מתוסכלת) באצמע הסלון שלו דור.

אם אני הולכת להו"ד אני אצטרך להתמודד עם כל השאלות שלי, עם הרגש. עם עצמי. הכי קשה לי להתמודד עם עצמי, עם החיילים אני אצליח להתמודד יותר טוב.

אני מאמינה שיום אחד ההתמודדת תיגמר, שזה פשוט יקח קצת זמן.

הסימון לבן-כחול-כתום עובר בכניסה לשכונה שלי, לאורך הרחוב שלי, מתחת לתחנת האוטובוס שמחברת ביני לבין שאר העולם ומתחת לבניין הורוד המכוער שעם הזמן הפך לבית שלי. כן, אני גרה על שביל ישראל.

חמישה טיילים חלפו על פני בלי לשים לב. הם פנו צפונה עם השביל והשכונה נשארה מאחור. הם ידעו לאן הם רוצים להגיע והלכו מהר בלי להסתכל לצדדים, בלי לראות אותי. אם רק הייתי קופצת לקומונה ולוקחת ציוד יכולת בקלות להצטרף אליהם. עם נעלי הרים או סנדלי שורש, עם התרמיל הענק, המז"ש שבולט החוצה והרצפקים. הם נראו בדיוק כמוני. (כל כך רציתי ללכת איתם. לזרוק לאזעזל את ההתנדבות, גם אם רק ליום אחד, ופשוט ללכת.)

החמישה התרחקו ממני כשהם מדברים בזוגות ושלשות. בשבילם זו רק עוד שכונה, עוד גושי בטון שגרים בהם אנשים, עוד מקום שצריך לעבור כדי להגיע ליעד. הם לא יודעים שפעם זאת הייתה מעברה, שיש פה אנשים ששורדים כדי לחיות אבל לא חיים באמת, שיש פה המון יופי והמון כיעור, שלשכונה קוראים על שם אשתו של חנקין ושעם הזמן הבית שהוא בנה לה על המצוק מול הים הפך לבית קפה ושהנוף משם מדהים. הם לא יודעים שמהקומנה החמישית, מהמרפסת הגדול בקומונה אפשר לראות כוכבים.

הקומונה מתארחת אצלי היום, איזה התרגשות!

סופ"ש נעים..