במשך השנים מצאתי את עצמי לא פעם מתפקדת כ"מבוגרת אחראית" בכל מיני מצבי הרדכה שהייתי בהם. אבל אף פעם לא הייתי מוכנה למצב בו אני המבוגרת האחראית על ילדה שמתה לה אימא מסרטן. כששואלים אותי על איך היה הסמינר אני אומרת שנורא ואיום. זה היה יותר מידי.
זה התחיל מזה שאבא של ל' (לצורך העיניין) הגיע יום אחד לשלם על המסינר ושאל אותי אם הוא יוכל לקבל החזר כספי במידה ואימא של ל' תמות והיא תצטרך לחזור באמצע. כן, אמרתי בקול הכי שוקיסטי שאי פעם היה לי.
ערב. חושך. החניכים מתרוצצים על הדשא באמצע תחרות על מוזיקה ישראלית, חלוציות ומקומות בארץ. ל' ניגשת אלי עם החיוך השובב, אומרת שאבא רוצה לדבר איתי ונותנת לי את הפלאפון שלה. מאותו רגע תוך חצי שעה היינו על מונית בדרך הביתה כשאני מחבקת אותה חזק, יודעת שאימא שלה נפטרה כשהיא בטוחה שאימא מרגישה רע, שזה לא הסוף, שיש לה עוד זמן. זה היה נורא. לראות אותה בוכה ודואגת ולדעת שזה כלום לעומת מה שמצפה לה בבית. לדבר איתה על מוזיקה, על חברים ועל חוויות קומונה בניסיון להרגיע אותה. בניסיון להרגיע את עצמי. לעצור את הדמעות כשהיא בוכה ולשדר רוגע ויציבות. להגיד לה בטעות שאימא הייתה חזקה ולשמע אותה מתקנת שהיא עדיין חזקה, שהיא מחכה לה בבית. לחשוב כמה שאני רוצה לדבר עם אימא שלי, על כמה אני רוצה להגיד לה שאני אוהבת אותה ועל כמה שאני רוצה להיות כרגע הילדה שדואגים לה. לראות את אורות רבין בחדרה ולפחד על ל' שבדיוק נרדמה, שכשהיא תתעורר המציאות שהיא הכירה תשתנה מקצה לקצה. לרצות לבכות ולנשוך את השפתיים כי ל' צריכה מישהו יציב וחזק, כי אני הבנאדם היחיד הנמצא איתה כרגע.
להגיע לחצר האחורית של הבית שלה, לראות את כל האחים והאבא מסתכלים בדאגה על הילדה הקטנה של המשפחה ולהבין עד כמה המצב קשה. לחבק אותה הכי חזק בעולם, ממש שניה לפני שהיא יוצאת מהמונית אל המציאות החדשה. ללחוץ לאבא את היד במבט אמפטי ולראות את אחת החניכות האהובות עלי מתמוטטת בבכי וצעקות מטר ממני. להסתובב. לנשוך את השפתיים. לחבק אותה שוב את אותו החיבוק שמקודם אבל לא בדיוק. להגיע לקומונה באמצע הלילה, לסגור מאחורי את הדלת, לצאת למרפסת, להתקשר לאימא שנבהלה מהשיחה המאוחרת ולהתחיל לבכות כמו שמעולם לא בכיתי.
יש דברים שאנחנו פשוט לא יכולים להיות מוכנים אליהם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
