כן המפקדת, הקשב המפקדת, תם הזמן המפקדת, לא המפקדת, כל מפשט מתחיל או נגמר ב"המפקדת". לפעמים ממש קשה לי להגיד "כן המפקדת". זה סוחט אותי. אני מסתכלת עליה ויודעת שאם היא יותר גדולה ממני אז זה רק בשנה (השמועות מצביעות על זה שהיא עשתה שנת שירות בבקהילה בירושלים). אני מקשיבה לשיעורי העזרה הראשונה שלה, רואה אותה מתבלבלת במושגים ומציצה בדף, ובעיקר מתאפקת לא לתקן אותה ולתת לה להוביל את השיעור, היא המפקדת פה. אני מסתכלת על המשקפים שלה. המסגרת שלהן אדומה למרות שבשעות הצהרים היא נראת ורודה לחלוטין (וזה משעשע אותי, כי המסגרת שלי סגולה ואני תמיד מתעקשת על זה שכל מי שטוען שהן ורדרדות הוא עיוור צבעים), אני מתה לדבר איתה כמו בן אדם ולא כמו מספר אישי. המעבר הזה בין החופש המוחלט שהיה לי בשנת שירות (בעיקר אחרי שהתפרקה העמותה) למסגרת צבאית לא פשוט בשבילי או בשביל שאר בנות הגרעין שלי. אבל הוא אפשרי, וזה העיקר פה.
ביום חמישי ישבנו לשיחה כל הצוות וכל אחת הייתה צריכה לספר על נקודת שיא שהיתה לה השבוע, על נקודת שפל, ועל משהו חדש שהיא למדה על עצמה. לפני יומיים, במסדר הנשק-פרוק-בדוק-ונצור-המפקדת מצאתי קוץ של דורבן. המבט שלי היה תקוע ברצפה, היה לי חם והרגלים שהתחילו לכאוב מהתיזוזים של אותו יום. נשמתי בחיוך ודחפתי אותו לכיס ופתאום שמתי לב לשקיעה (כשבראש מהדהד לי "שיווואוווו איזה שקיעה מדהימה!!!" של בת קומונה שלי שבטח מדגמת משהו עכשיו בצוות אחר) שהייתה ממש יפה. אחרי שבוע ארוך ומעייף הרגשתי קצת יותר כמו עצמי וקצת פחות כמו מספר אישי, או לפחות מספר אישי עם אופי, אחד כזה שרגיל לבוץ בנעלים וכבר היה ער בשעות מוקדמות יותר כדי לראות את הזריחה. זו בהחלט הייתה אחת מנדוקות השיא השבוע.
נקודת השפל שלי הייתה כואבת. ביום שלישי כששאלו אותנו מי רוצה לתרום דם הרמתי את היד בלי לחשוב יותר מידי. לקחתי בחשבון שלא יתחשבו בנו ועם זה ציפיתי לקצת יותר רגישות מצד המפקדת במיוחד לאור העובדה שאני היחידה מהצוות שהתנדבה. אז רגישות לא הייתה בכלל ועד הערב הסתדרתי לא רע. הייתי מחסלת מימיות שלמות של מים ודואגת להיות בצל כמה שיותר. הכל באמת היה בסדר עד שהגיע הזמן לשלם על כל הפעמים שלא עמדנו בשני טורים מושלמים, על שאיחרנו בכמה שניות ועל עוד כמה דברים קטנים. הייתי צריכה לההחזיק משקל כשהידיים שלי ישרות בגובה החזה ובתור מישהי שהייתה תקועה לה מחט גדולה בתוך הוריד רבע שעה אני יכולה להעיד שזה היה קשה עד גבול הבלתי אפשרי. ניסיתי להגיד לה, שתשים לב, זה כאב לי יותר ממה שהייתי מוכנה אליו, אבל היא סירבה להקשיב בטענה שלא פונים אליה עכשיו. באותו רגע הייתי צריכה לעצור הכל כי המצב לא היה אנושי ולתת לה להבין שכשזה מגיע לבריאות אין משחקים או עונשים. במקום זה מצאתי את עצמי עומדת עם ידיים ישרות, בוכה ורועדת מכאב (דיברתי איתה אח"כ והיא אמרה שהיא לא שמה לב. אני באמת לא מבינה איך אפשר לא לשים לב). מכאן גם נובע משהו שלמדתי על עצמי (זה לא חדש אמנם, אבל עכשיו זה הרבה יותר ברור לי). אני רגילה להיות חזקה, רגילה לשאת בתוצאות של המעשים שלי ולהתמודד עם קושי. אני רגילה כל-כך עד שלפעמים אני חוצה את הקו האדום ולא מוותרת לעצמי עד השניה האחרונה. להבא, כשהמצב נהיה קיצוני מידי, אני צריכה להרים את הקול.
מחר יש לי עוד שבוע וחצי של טירונות ולאחר מכן אני מתחילה את הקורס, אני די מחכה לזה. הזמן עובר לאט אבל אני שמחה שהתחלתי את הפרק הזה בחיים שלי. בסופו של דבר הכל טוב. וטוב שכך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
