זה נדיר שאני קוראת את אותו הספר פעמיים. ומעולם לא קרה שקאתי את אותו הספר בפעם השלישית. עד עכשיו לפחות. זה הכל בגלל אייל, הדמות הראשית. אני מאוהבת במחשבות שלו, מחשבות של מוזיקאי נודד חסר תקנה. לפעמים נראה לי שהוא חושב כמוני ולפעמים אני חושבת שעם בן אדם כזה אני רוצה להיות. כמו שכבר אמרתי-מוזיקאי נודד חסר תקנה.

"ניפגש באמצע הדרך"

לא רע,
קאצ'י, כמו שאומרים. וגם ההמשך לא רע, אלה שהוא רע מאוד. ביום אביב בהיר בהלסינקי
אני יושב כמו אידיוט מול משאבת דלק אדומה ועוקב אחרי עצמי המשוטט עיוור ברחובות
פראג, עיוור מלראות את מי קלטתי במנל התעופה שלה, מי הייתה שרועה לצדי במיטת מלון
זול, מי הביטה בי בעיניים מלאות פרדה כפויה בתחנת מטרו בדרום העיר, טיפש מכדי לדעת
שגם הפוגה באהבה היא רק הפוגה.

1.

דרכים שיש להן קירות, ובקירות דלתות

לקחו אותי לכאן

משכו אותי בבהונות

ערים הפכו לעננים ונכנסו אל ריאותי

השאירו צלקות של עשב בעורי

עכברוש חצה את הכביש

גשרים סדוקים השמיעו נהמה

הלילה בצלמו ובדמותו

ברא לו מגדלים

דרכים משונות

הניחו אותי ביניהם

מרוב אושר הפכתי לאחד מהם

כאילו נולדתי בסוכריה שחורה.

2.

חצר פנימית ריקה

ושולחן של בית קפה

נותנים לי יום ארוך במתנה

בוקר רזה, שמים קטנים

ותפוז.

3.

עיר חלילים קשורים בשרוך

עיר שעונים

שוגים

ובתי קברות יפים.

קוראים לי ספק ובכל זאת

טוב לי איתכם, אנשים.

מותר לי לחבק

רגעיני חמניות ואלכוהול

מותר לשחות בין השכונות

גם בימים הכי קטנים

קורה הכל

היום זה קורה: הכל.

4.

במנל התעופה אנשים משתעלים

בהרבה שפות

מן הרצפה רעש מבריק

ולנוסעים

הרבה זמן ומטען

קצתם אוחזים שלט קטן:

"להקת אופרה של וושינקטון"

ואישה אחת, עצובת שמלה ועין,

עם שלט שכתוב עליו:

"פרידריך".

קצת סבלנות, יקירתי,

פרידריך נושר עכשיו מן השמים.

5.

אישה יפה עם מזוודות

אוחזת בידי

בואי, זרה,

אקח אותך לעיר.

נתבלבל ברעשיה ותהיה לנו שהות

שכחתי אותך

ועכשיו אני נזכר

מגע אצבעותייך-סכר למחשבותי

הפכת אותי שוב למגע

מה שהיה בינינו-אבן בהירה

מתי אתוודה?

היה לי טוב כאן לבד.

זה רע.

מניחה אצבע על שפתי

ממתיקה את סודה שלה:

גם היא אולי לא

התגעגע מספיק.

6.

נגמרו לי בגרביים, לקחתי משלה

עכשיו אני נושא את המחנק

בגרביים שלה

ורב איתה בגרביים שלה

ושוכב איתה

בגרביים שלה

היא אוהבת את העיר הזאת

"בוא נעבור לכאן", אומרת, אבל לא באמת

באמת היא עוברת לכפר קטן

ביער עבות ליד הקוטב הצפוני

וגם אני לא באמת, טוב שאנחנו דומים

אוכלים לחמניות וגבינה מלוחה ליד הנהר המטונף

הולכים באור ובאבק

לשתות בירה, לקנות גרביים ומגבת.

7.

עכשיו שתוי מליקר עשבים

אני נתלה עליה

כמו היתה קולב

רוצה לנשק לה

כמו שנשקתי לכוסית.

8.

אחד במאי, שתעים ושתע, פרג,

כיכר העיר העתיקה:

מצעד של גלוחי ראש

השמש והפחד מקרבים אותנו לבסוף

קשה לזכור שזאת המציאות

קתדרלות שחרות, עמודי תאורה צהובים,

תיירים נושאים בעול מצלמה, בולע חרבות

תוחב מסמר ארוך אל תוך אפו

אתמול לונדון התפוצצה,

והיא שבעה ומרוצה.

9.

אבל

יש רגע רך

אני מקיף את מרפק כף ידה

באצבע ובבוהן.

אנחנו מתנצלים על אהבותינו

הבאות

חיוך קטן

עתיד קטן

חיבוק שהיא

קטנה בו

ובכל זאת נושמת

וממצמצת בהשלמה

כשהוא

נפתח שוב אל היום.

10.

אולי אלה הכרכובים, הפסלים

אולי מחירי הדלק הנמוכים

אולי השמים הנמוכים

אולי אני פשוט מצונן.

11.

אולי אלה

האדים שעולים מתפוחי האדמה

אולי הקשתות שמעל ירכיה וירכי בתיפוף.

אולי טפטוף על מרצפות החצר הפנימית

שהופך לגשם בחוץ

אולי זו הכרית

או הברדק שכאן

או לחייה התפוחות

שסופגות את זיפי

ואפשר לחוש בהן חיוך.

12.

אולי אלה הן נעליה הישנות

אולי זה אתמול:

קרבת שני מפסידנים

אולי זה

מחר

כרטיס טיסה בכיוון חזור

אבל לא.

13.

במרתף צפוף ממערב לנהר

איש עם כרבולת אדורמה

גונב תרנגולת גומי מכמה רעבים

הדוקטור יורה בבחורה יפה

שלובשת שמלה מפוארת

כולם יוצאים מרוצים,

גם אלה שלא הבינו

מדברים על תאורה ותלבושות

שותים סליבוביץ' ומחכים לשחקנים

זאת הכוסית האחרונה שלנו

לא אסע להיות איתך ביערות.

14.

לכן,

רציף נקע לשנים.

לכן,

העיניים מתפרקות ורואים

שהן בעצם עשויות ממים

הבטחנו זה לזה חיים

עשירים בתחנות רכבת ובמנלי תעופה

הפעם זה המטרו בווישהראד.

מתוך ניפגש באמצע הדרך/יובל בן עמי

אז מי בא איתי לגלידה?

התפקיד החדש לחוץ. בעיקר בכמות האחריות שיש לי ובשעות שינה. אבל חוץ מזה, נראה לי שהכל הולך בכיוון הנכון. הבנות שקיבלתי מקסימות ובכללי נראה שהפורום שלי בסגל החדש מתאים לי הרבה יותר מהסגל בפלוגה, למרות כל הגעגועים לאוירה האינטימית שהייתה שם.

הבסיס בלתי נסבל מהרבה מאוד בחינות. אחרי שישנתי רק שעה בלילה, עברתי מבחן מתיש, ניקית את המגורים ועברתי שלושה מסדרי נקיון, וכבר הייתי על א' עם כל הסגל, התיקים היו בתא מטען של האוטובוס וכל מה שנשאר הוא להתניע את המנוע ולצאת הביתה אחרי שבועיים ארוכים מידי, הפילו את המסדר האחרון, הורידו אותנו מהאוטובוס ואמרו לנו שאנחנו יוצאות רק מחר, כי היום צריך להעמיד מסדר לביקורת אכא משמע ללקק את החריצים שבין הפנלים בשרותים. כולן היו פשוט בהיסטריה, לבסוף אחרי כמה שעות של קירצוף הם שיחררו אותנו. מצאתי את עצמי ביום חמישי אחרי שעת שינה אחת בתשע בערב ברכבת של עכו לכיוון הבית. לעזאזל עם אכא.

לא יאמן שעברה שנה. ממש עוד שבוע, ביום שישי, אני אהיה שנה בצבא. ממש ניסיתי לדמיין איך זה, ממש פחדתי. תהיתי מה שיתנה אצלי ומה יתחדש אחרי שנה,זה הרגיש כ"כ רחוק. והנה זה, והרבה השתנה, ואני לא מפחדת, ולא דימיינתי שאני אגיע למקום הזה שאני עומדת בו ביום. שאפקד על סגל, שיהיו לי חיילות, שאני אצבע את השיער, שאחרי שני חברים מקסימים והרבה כאב ראש אני אמצע את דרכי חזרה אליו. אני בטח אחזור לשורות האלה בעוד שנה בדיוק ואחשוב על הדברים החדשים שיהיו לי. השנה הזאת-כמה שהיא אמורה לטוס ולעבור מרגישה לי כמו נצח עכשיו.

אני מפחדת מההורים שלו. באמת מפחדת. לא שהם אוהבים אותי יותר מידי, נראה לי שהם עושים טובה כשהם נחמדים אלי. אני התזכורת הגדולה לזה שהבן הקטן שלהם חזר בשאלה, ואני גם רוסיה-עולה חדשה-לשעבר מה שגורם להם לחשוב בצורה סטיגמטית לחלוטין. כל העיניין הזה סוחט אותי רגשית. בפעם הראשונה שבאתי אליו, עמדתי באמצע הסלון ורציתי שהאדמה תבלע אותי עד שלא החזקתי את עצמי והתפרצתי בבכי על הרצפה בשרותים. נהייתי רגישה מידי, נראה לי שאני יכולה להאשים את הגלולות כי זה בערך מאז.

אני מוותרת על פסקת סיכום והולכת ישר למיטה. מה שכן-נראה לי שאני חוזרת לכתוב כאן, זה מקל עלי, וחוץ מזה, יש לי רק שני קוראים אז חוץ מהם לא נראה לי שזה יזיז למישהו. לילה טוב..