שיש בערב, ההורים בפראג, הגדול בארה"ב והקטן אצל סבתא. אני יושבת
ומשחקת את אחד המשחקים האלה בהם כל מה שצריך לעשות זה לבהות במסך וללחוץ על העכבר.
לפעמים המשחקים האלה עוזרים לי לחשוב.

אני יושבת וחושבת. ונהיית עצבנית. סתם, רגע אחד ואני כבר עצבנית. זה
מתחיל משיחזור של שיחה שניהלתי עם חברה בים. את יודעת מה מעצבן אותי? כשגברי ואני
היינו עם עוד זוג בים ועמדנו ללכת, הבחורה שלידי עמדה והסתכלה על הבנים מקפלים הכל
ואני ברוב תמימותי הוצאתי את המטריה מהחול והתחלתי לקפל אותה. אבל אז שני הגברברים
לידי הזדעזעו ממני. איך זה שאני לא עומדת בצד ומחכה שיעשו הכל? כי לקפל מטריה זה
ממש קשה בשביל בחורה. או פעם אחרת, אור ואני באנו להכנס לנאפיס וכשהמארחת ניגשה
אני בטעות התחלתי לדבר איתה. כן, שניים. לא, אנחנו לא רוצים לשבת על הבר. תודה.
והוא עמד בשקט לרגע ואז אמר לי שזה היה ממש מוזר כי הוא ציפה שאני אתן לו לדבר. או
בפעם ההיא, בה הסכמתי לישון איתו באוהל (הלילה הרגוע בחיי, מה הרעיון בצפיפות,
מחנק, חום אימים עם זריחת החמה וחוסר יכולת לראות כוכבים?!) ובבוקר כשלא חיכיתי
שהוא יקפל את האוהל ופשוט עשיתי את זה בלי לתת לזה חשיבות מיוחדת הוא לא לגמרי ידע
מה לעשות עם עצמו. מה לעשות שאשת השטח כאן היא אני. או כשבאתי להרים את התרמיל שלי
וספגתי מבטים של איך-את-עושה-את-זה?! או הויכוח הנצחי הזה שהוא יכול לשלם עלי ואני
לא יכולה לשלם עליו. למה? ככה. האמת היא שאף אחד לא נתן לי תשובה מספקת.

מעצבן אותי שאנשים עומדים בשוק כשאני יוזמת משהו. נוקטת עמדה. עושה
מעשה ולא מחכה שבחור ינפנף בשרירים שלו בשבילי. מעצבן אותי שלמרות שכל הזמן נמפנפים לי בשוויון ובכמה שהכל השתנה עדיין מצפים ממני לעמוד
בשקט, לחייך ולהיות יפה.

ונטרנד החדש-הפאנצ' של הפוסט הזה והסיבה שבגללה אני כותבת את זה: גברי
ואחד החברים הכי טובים שלי ואני ישבנו אתמול בבית שלי והם דיברו על בחורה אחת
שהחבר הזה שלי רוצה אותה כבר די הרבה זמן. מתי לקבוע לאן לצאת.. ואז הטמבל הזה
שאני מכנה אותו חבר שלי אומר שבפגישה הראשונה הוא חייבת לקחת אותה למקום ולא
להתייעץ איתה לאן, כי זה מה שצריך לעשות. נשים אוהבות גברים אסרטיבים.

כן אהוב, זה באמת נכון, אני אוהבת כשאתה אסרטיבי (אחרת אני פשוט אקבע
בשבילינו הכל). אבל אני גם אוהבת כששואלים אותי מה אני רוצה, שנותנים לי לבחור.
לקחת בחורה לדייט ראשון ולצאת מנקודת הנחה שהבן אסרטיבי והבת פאסיבית זה פשוט
טעות. כי אם אתה קובע לאן הולכים, משלם על הכל, יוזם את הנשיקה הראשונה ואמר לה
שתתקשר מחר זה להחזיר אותה לנקודה בה היא צריכה לשתוק ולהיות יפה, ולזרום עם
הנשיקה כמובן.

והנה הטוויסט, אבל אנחנו לא היינו כאלה אני זורקת לו בהתרסה. כן הוא
אומר, אני הייתי קטן ולא הבנתי שום דבר. יופי, אז יכול להיות שאם זה לא היה בתקופה
בה כתבת לי עבודה בתנ"ך שמעולם לא הגשתי והיינו נפגשים עכשיו, סתם באמצע פאב,
לא הייתי מצליחה לראות אותך בכלל מרוב שאתה מנסה לעשות את הדברים
"נכון". נכון בשבילך לפחות.

אני מסרבת להיות העלמה במצוקה. שבת שלום חברים

אחי הקטן ובן דוד שלי, שניהם עולים טריים לכיתה א', יושבים ומשחקים כ"כ ברצינות שהם לא שומעים ולא מודעים למה שמתרחש סביבם. מולם יושבות שתי האימהות ומתווכחות ביניהן על שיעורי הבית שניתנו או לא ניתנו, על חומר הלימודים, כשהן בעצם שוכחות שהילדים לומדים בכיתות מקבילות ושלכל מורה יש את השיגעונות שלה. אני יושבת שם במקרה, משועשעת מזה שאת ההודעה שהייתי אמורה לשלוח לקצינה שלי שלחתי בטעות לגברי (שסביר להניח יצחק עלי כמה שעות..), הן מדברות על קבוצות בכיתה, על צבעים, מנסות לתחקר את הילדים ולא שמות לב שהן צועקות מרוב לחץ. הקבצות. רמות לימודים כבר בכיתה א' (והנה חוזרות המחשבות מעמותת אלון, כי כל ילד יכול, רק אם יתנו לו את ההזדמנות). מתוך חמש קבוצות בהן הראשונה מתקדמת מהר יותר מכל הכיתה שני הקטנים שבסלון נמצאים בקבוצה השלישית. ביננוני. "ולמה אתה לא בקבוצה הראשונה?" שואלת דודה שלי, שאלה שבעיני היא שאלה רטורית.

צל של אשמה חולף בי. הרי ילדים שמקריאים להם ספרים לומדים לקרוא בעצמם יותר מהר ואני היחידה בבית שיכולה לקרוא ספרים בעברית תקינה. והמחשבה השניה היא למה בכלל. בשביל מה כל התחרותיות הזאת אצל ילדים בני שש. בשביל מה ההורים צריכים להיכנס לסרטים שאם הילד שלהם לא נמצא בקבוצה הראשונה הוא לא יסיים תיכון ולא יהיה לו תואר והוא לא יגור בוילה שהם בנו לעצמם בראש ולא יתחתן עם האישה האינטליגנטית, כזאת שמתעניינת בגברים עם אופי. בשביל מה אנחנו צריכים את זה?

אני כן רואה למה יש רמות לימוד, כי ילד מתקדם לא חייב להישאר מאחור בגלל חברים שלו וילד מתקשה לא צריך להיות מתוסכל. הלמה שלי הוא הרבה יותר עמוק מזה. אני חושבת שהילדות היום היא הרבה יותר קצרה ממה שהיא הייתה. שהילדים שלנו הם פחות ילדים ממה שהיו. העולם דורש היותר, הכל מהיר כ"כ, מפותח כ"כ, עם הר ציפיות. ילד לא אמור לדעת לקרוא ולכתוב עד שהוא מגיע לכיתה א' ובכל זאת, הרבה הורים שולחים את הילדים שלהם לשיעורים פרטיים עוד בגן כי הם יודעים שגם כיתה א', כמה שהיא נשמעת תמימה, ממיינת אותם ומחלקת לקבוצות, שלעבור ביניהן נהיה קשה יותר ככל שהזמן עובר. בעייני הלימודים השתנו מקצה לקצה, ההצלחה של הילד לא תמיד קשורה לאינטליגנציה שלו, היא קשורה לכמה כסף ההורים יכולים להשקיע בלימודים, בדיוק כמו שתוצאות פסיכומטרי אפשר למדוד לפי היוקרה של הקורס.

וזה מעצבן אותי. יצא שבמשפחה של עולים חדשים רק שני הילדים, שאני אחת מהם, יודעים לקרוא ברמה מספקת בעברית (ולאחי הגדול יש סבלנות של נעל..). את זמני הפנוי אני משקיעה בללמד חיילים עולים חדשים לקרוא וחוזרת רק ליום וחצי, שאת חלקו אני מבלה בשינה. ואני יודעת שיש צבעים ומספרים, ושהילד אפילו לא מודע למה זה אומר. וזה מעצבן אותי.

כי למה אני בכלל צריכה להרגיש אשמה?