בסוף, אחרי חיים מלאי תוכן, ואחרי כשלים חברתיים - אתה מגלה שאין אחר מלבדך.

אתה תמיד תהיה שם לצידך, והמחשבות שלך ימצאו מנוחה רק במוחך שלך.

זה לא שהסביבה לא תתרום ולא תעזור, אבל בכל זאת - אתה לומד על בשרך שאין טיפול הולם לפורקן אישי מלבד הכתיבה שלך בבלוג.

בן 22, לומד לחיות עם עצמי.

לאחר תקופה ארוכה כל כך של דחיית הרגע, סיימתי את השירות הצבאי, נפרדתי מהחברים שטסו לכל קצוות תבל ונאלצתי ללמוד לחיות עם העולם האמיתי, הגדול והריק מתוכן.

בשנה האחרונה נחשפתי לעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, ובלעתי כדורים - אחד אחרי השני, במטרה לקום, להתעורר, לצאת מהמיטה ולהתחיל לחיות.

כנראה, שאחרי 22 שנים - הייתי צריך לקבל 20 מיליגרם של חומר כימי ישירות למוח בשביל לצאת מהמיטה ולהתחיל להסתכל על עצמי.

8 חודשים של טיפול פסיכולוגי, ליווי של פסיכיאטר, הרבה ימי מנוחה וגם קפיצה קטנה לחו"ל.

הבנתי שטרמינל, סיגריות והתמכרויות אחרות - יכולים להחליף הנאות וחיבורים חברתיים לאדם שלא מצליח להתחבר.

אם זה לא מספיק, גיליתי שאני מקולקל בנוסף לשאר הדברים, כזה שלא מתחבר למין השני ומעדיף את בני מינו. הומו.

כנראה שזאת אחלה סיבה לחזור ולכתוב בבלוג,

אחרי כל כך הרבה שנים של כתיבה, הזנחתי את הבלוג לטובת חיים מחוץ למקלדת, והנה - כמו תמיד, אני מגלה שזה המפלט האמיתי.

אני לא תולה הבטחות בעולם הוירטואלי הזה, אבל אני מוכן להסתכן ולהכנס לכאן שוב, במטרה להביא את עצמי לרציונאליות כלשהי שאולי תגיע רק מכתיבה על עצמי.