אז סיימתי היום עם היסטוריה. היו אנשים שהיו פשוט באקסטזה,השאר היו שמחים למדי. לא שלא נחמד לי לסיים עם המקצוע הזה,אבל זה לא עד כדי כך. אולי היסטוריה זה לא הדוגמה הכי טובה כי אף פעם לא סבלתי מהמקצוע הזה יותר מדיי,אבל לפני שבוע סיימתי מתמטיקה,דבר ששנאתי עוד מהימים שקראו לזה חשבון. וספרתי את הימים עד הבגרות. חוץ מלצחוק על אנשים שיש להם עוד שנה ללמוד את זה,זה לא באמת היה כ"כ משמח כמו שחשבתי שזה יהיה.

היום בדרך לבגרות,שמעתי את הצלצול שבישר על סוף היום מהיסודי ואת שאגת השמחה שעלתה משם באותו רגע. נזכרתי איך פעם באמת היה כיף לסיים את השנה,לחזור הביתה ולזרוק את התיק בפינת החדר,בידיעה שהוא ישאר ללא שימוש בחודשיים הקרובים. לדעת שלא משנה עד כמה לא נעשה כלום,זה עדיין יהיה נורא נחמד. אני לא יודעת אם זו העובדה שמה שנראה פעם כבילוי האולטמטיבי כבר לא כ"כ מעניין,או העובדה שאין פה כ"כ אנשים שכיף איתם,ואם כבר יש,אז תמיד יתלוו אליהם אנשים אחרים שעם כמה מילים מיותרות יהרסו את מעט הכיף שכבר היה. או שאולי זה סתם כי שום דבר כבר לא כיף כמו שהיה פעם,וכמו שזה נראה,גם לא יהיה.