אין לי זמן
אני מדדה בצעדים אחרונים במירוץ שלי
אני רק רוצה שתגמר השגרה הזאת
כי אני פשוט לא מצליחה לישון בה מספיק
אין לי זמן
להסתכל אל תוכי פנימה הכי עמוק שאפשר
אני רק מסתכלת עלי מהצד
אומרת לעצמי "אל תדאגי, תחזיקי מעמד, עוד קצת ואנחנו ניפגש"
עוד מעט אני אדבר עם עצמי
אברח למקום שבו המים חיים והאוויר לא נתקע בגרון
אבל ההסתכלות הזאת מהצד
אני לא טובה אלי בהסתכלות מהצד
אני מנופפת לעצמי בשטחיות שמשתיקה אותי
שאומרת לי "אין בך שום דבר, אין צורך, חבל שתבזבזי זמן במחשבות על מהות. לא תגיעי לשום עומק"
ואני כבר כולי מאמינה.
אני עובדת בהתנתקות הזאת ימים על גבי חודשים על גבי שנים שבהן אני
רצה מרתון וספרינט ומרתון וספרינט והתנשפויות
רצה עד שקשה לנשום אבל עומדת במקום
וכל מה שנכנס לתוכי נאגר ונאגר ואני אומרת "בסך הכל קצת עמוס לך ומלחיץ. תתגברי"
אני מתחילה לבכות ועוצרת ומחניקה את כולי חזרה פנימה כי אסור לי לבכות
אני רוצה להיות ואני מנסה כל כך חזק להיות אקטיבית במציאות שלי, שלנו ולעשות משהו טוב וחשוב
אבל אז אני מסתכלת עלי מהצד וגורמת לעצמי לברוח הכי מהר ורחוק שאפשר מכל הניצוצות שהצלחתי להוציא מעצמי
כי מי אני שאגיד משהו שהוא של מישהי שיש לה מה להגיד כאן בעולם
אני פשוט עייפה כל כך פיזית ולא מצליחה להתעורר
לא מצליחה לשבת על הכיסא ולעשות את מה שאני חייבת
וגם מה שסתם רוצה
ורק מפחדת להיות אני ולהאמין שיש בי טוב וכחולים עמוקים של שמיים ומים ואהבה
שלמישהי נעים בחיבוק איתי
שמישהו מביט אלי בעיניים בורקות
אבל אני שמה לב שתמיד זה אותו הדבר אצלי שמופעל מטריגרים שתופסים אותי ברגע הנכון
ואני רק צריכה לנשום טוב ועמוק כדי להסתכל עליהם ולהגיד להם "בואו, היו לי לשיעור"
ושאולי יהיה רגע בשיעור שאעז לזקוף רגע ראש, לשאול שאלות
ולענות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
