נזכרת כשאמרת -
" אני אוהב אותך ,
אל תשכחי את זה בחיים "
והחיוך שוב עולה ..
רוצה לרוץ אליך, לחבק אותך,
לראות אותך שוב ..
אך אתה רחוק, רחוק ממני .
לא יודעת מתי אוכל לראות
אותך שוב ,
יושבת עם עצמי, והלב כואב ,
הלב זועק לראותך .
יום ועוד יום ועוד יום ,
והגעגועים רק גוברים ..
מתחננת שתחזור ,
שייגמרו כבר הימים .
געגוע הוא רגש המורגש כאשר קיימת תחושת כמיהה או תשוקה לאדם מסוים,
לרעיון מסוים או לזיכרון מסוים. [ ויקיפדיה ]
לפעמים את מוצאת את עצמך בבית וחושבת מה הוא עושה עכשיו ,
לפעמים כשאת מוצאת את עצמך שוכבת במיטה ותוהה איפה הוא עכשיו ,
לפעמים כשאת בחוץ פיתאום את שואלת את עצמך על מה הוא חושב עכשיו ,
לפעמים את כלכך רוצה לראות אותו ,
לפעמים את מסתכלת בפלאפון רואה את השם שלו וכלכך רוצה להתקשר ,
לפעמים את יוצאת עם חברה ומתפללת לאלוהים שתראי אותו בחוץ ,
לפעמים את מוצאת את עצמך בוהה בנקודה בבית עם פרצוף דבילי וכולם כבר
יודעים שאת חושבת עליו ,
לפעמים את מוצאת את עצמך במחשבות של מה יקרה כשאני יראה אותו ?
לפעמים גם כשרק מזכירים את השם שלו את נהיית אדומה ,
ולפעמים את פשוט חושבת עליו ועולה לך חיוך קטנטן על הפנים .
לפעמים אני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ מרוב געגועים, ולפעמים אני חושבת שאני מגוחכת,
כי הוא בעצם נסע לשלושה ימים ..
ראיתי אותו יומיים לפני הנסיעה שלו, ודיברנו, אבל היה רגע של שתיקה, רגע ממש
ארוך ...
הוא קלט שאני בוהה ברצפה ושיש לי מבט מוזר בעיניים,
" מה קרה ? " הוא שאל, למרות שהוא ידע מה הולכת להיות התשובה .
" סתם, אתה יודע שאני אתגעגע אליך, נכון ? "
הוא הסית את פרצופי לכיוונו, הסתכל בעיניי ואמר " אני אוהב אותך, אל תשכחי את זה "
ואת השיחה סיימנו בחיבוק כל כך גדול, ולחשתי לו באוזן " אני לא אשכח "
אני מתגעגעת, והיום הראשון עוד לא עבר .
אבל כשאני חושבת על היום שהוא יחזור, הכל משתפר והחיוך חוזר ^^
שובם של הבנים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל
הם חזרו, ללא רוח חיים ,
בתור ארונות עם מגד דוד עליהם ,
שביל נסלל בשבילם, וזה אפילו
לא מספיק .
שנתיים של חוסר ידיעה נגמרו בן רגע ,
שנתיים של שאלות, תהיות, מחשבות
הסתיימו בשנייה שהמכונית עצרה .
שנתיים של אמונה, שהבנים עוד חיים
והם יחזרו עם חיוך על הפנים .
שנתיים של חוסר וודאות .
שנתיים של כאב, דמעות ובקשות .
שנתיים של ציפייה ליום שבו יחזרו היקירים .
שנתיים שבהם מדינה שלמה כואבת
ומתחננת .
שנתיים של תקווה שמחזקת .
שנתיים של עצבות כואבת .
שנתיים של געגוע לראות שוב את פניהם .
שנתיים שהם שמרו על שקט, הנבלות .
אין לי מילים לתאר את הכאב, לא שלי, ולא
של המשפחות שנקטפו מהם המלאכים ,
אבל אני זוכרת, ומחזקת עד כמה שאפשר ..
איך נפלו גיבורים
אזכור אתכם לעד – אהוד ואלדד ,
מלאכים שנקטפו מאיתנו .
לזכור ולא לשכוח ..
ביצ'ית קטנה *