כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן.
היו לי הרבה מילים לכתוב, והרבה רצון להוציא את זה כבר (כי בדיבור אני פשוט לא מצליחה),
אבל שתקתי- כי זה כבר לא משנה. הכאב הוא אותו כאב, הצעקה אותה צעקה- אלו רק המילים שמשתנות, אז מה הטעם לכל זה?
אז שתקתי כשראיתי את התמונות החדשות- של גן אור ההרוסה,
ושתקתי כשנסעתי לבאר שבע ועברתי בדרך בצומת סעד בה חיכיתי לטרמפים הביתה.
שתקתי כשארזתי את החדר בתל אביב, בוכה את התמונות שזה מחזיר,
ושתקתי את כל החלומות שבאים לי בלילה ואת הלילות שאני לא נרדמת מרוב זכרונות.
גם כשציירתי לוח חופש שתקתי.
שרטטתי את סיוון ותמוז ואז הפסקתי- לא מסוגלת להכנס לחודש אב, אפילו לא דרך עט ונייר.
כי זו צרחה אחת שנזעקת בפנים. כבר כמעט שנה לא מפסיקה.
והצעקה הזו היא ה"טל" האמיתית,
והיא כל מה שיש לי לומר.
והיום הייתי בחוף הים בניצנים. לאחר שנה של ברוגז עם הים- הייתי חייבת אליו, הלב משתוקק אל מראה הגלים ומגע החול, למרות שזה כל כך כואב.
הייתי שם והרגשתי גלות.
פתאום הבנתי עד כמה שאין לי, באמת שאין לי מקום אחר.
רציתי לשתף במה שכתבתי שם.
על חוף הים בניצנים. כמעט גלות:
זה לא הים שלי.
הגלים הם אותם גלים, והקצף אותו קצף,
אבל זה לא הים שלי.
כאילו לא קיימת, אין לי אחיזה במציאות
היה לי מקום שהיה שלי- שם. על החול הרך, עם בגד הים הכחול והחולצה הכתומה.
שם, היה לי מקום.
הייתי יושבת ומזמזמת שירים, ממציאה מנגינה. נכנסת עמוק-עמוק, בפנים.
עכשיו אין לי מקום, ואין לי בפנים.
יושבת על שפת הים ומרגישה זרה.
אני, הרי, שייכת לחוף אחר.
והדמעות, כמה דמעות נוטפות בי פתאום. כמה כאב נפרץ לי בפנים ומטביע בסערה של זכרונות.
עוצמת עיניים ומניחה למנגינה לעלות מתוכי, כמו אז. קולות שבורים בוקעים בי. עצובים. מתגעגעים.
גם הם לא שייכים לכאן.
עוצמת עיניים, מזמזמת ובוכה.
ואולי הגלים יקחו את הדמעות שלי?
ישאו אותם בתוך הנהימה העמוקה הזו, ישמרו עליהם שלא ישברו, יעבירו אותם מגל אל גל, מגל אל גל- עד הגלים של החוף ההוא. של המקום שלי.
ואולי הדמעות יזהו את הבית שלהם?
יתמתחו בשקיקה, פוקחות עיניים אל פיסת החול, אל הסלע עליו ישבתי, אל התמימות. הגלים הטובים יקרבו אותן בזהירות אל החוף.
אולי הן ישכבו שם בשקט?
מניחות לשמש לחמם אותן, ללטף (כמו שאני. כן, כמו שאני), יתרגעו מהשנה הזו, הכואבת, מכל הפעמים שבלעתי את הרוק וכלאתי אותן עמוק בפנים.
ישבו להם בשקט על שלאט לאט יספגו באדמה.
ואולי,
אולי הגלים יקחו את המנגינה שלי?
יזמזמו אותה בתוך הרחש הכחול הזה, ישמרו עליה שלא תתנפץ (כי היא שברירית כל כך), שלא תתפרק לאינסוף תווים קרועים, נאנקים.
אולי היא תתנגן בתוך הקצף הלבן, חלשה ועייפה, נישאת בזִרמי הרוח והשיר, נסחפת ללא שליטה. כנועה כל כך.
אולי הם יאספו אותה אל החול הטהור של שם, יתיזו עליה חיוכים, יעוררו אותה.
והיא תפקח פתאום, מעוררת תריסר תווי- פסנתר, ועוד אחד של צ'לו- נרעדת בתוך הריח הזה, המוכר.
בהתחלה שותקת ושותקת, ואז- פורטת צליל אחד בודד ומִתְחָיַה.
אולי.
ואז, אז המנגינה שלי תהפך אוורירית, אוורירית ושקופה, מתנפחת מכל הרגש הזה, מתחילה לעלות מעלה-מעלה, לרחף מעל ובתוך גלים, נרטבת ממתזים של אושר ומליחות, מתרוממת ופורשת נפשה בשיר.
ואז יצטרפו אליה כל המנגינות שזמזמתי שם, על החוף, כשעוד הייתי תמימה. כל אותם צלילים שהוּפקוּ היישר מהנשמה. הן יסובבו אותה, ילטפו, יתרחקו ויפגשו.
מנגינות- מנגינות יפרשו שם, כמו מניפה מתעוררת ממוות ארוך. והיא צבעונית. רעננה.
אולי הן ילטפו את החולות והסלעים, את הכבישים והריסות הבתים- יגישו להם את כל הדמעות שכאבנו, הגעגועים שערגנו במרחק הזמן הזה.
הן יתאספו וישירו את שיר האדמה החריבה, המתגעגעת.
ואז,
אז הן ישלחו לי תו אחד, תו קטן, יקר כל כך.
הוא יינשא לאורך כל הדרך, מִתקָצֲף עם הגלים, משתובב עם הצדפים, מצטנף בתוך הפלא הזה,
הוא יינשא ויבוא אליי- שיושבת על שפת הים ובוכה, יעמוד מולי ורק ישתוק את הכאב הזה, את הכמיהה.
הוא יתנגן פעם אחת נוספת, דינדוּן עדין, פּוֹעה,
ואז יבכה אותי,
ויעלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
