אני מנסה לרדת למקור, למקור של המעטפת, למצוא לה דוגמאות. מתי הייתי נוכחת רק בגופי, אבל נשמתי לא הייתה נוכחת, נשמתי הייתה מכונסת רגליה מקופלות אל תוכה במקום אחר.
בזמן האחרון אני נזכרת בסיטואציה ההיא עם ע', הסיטואציה שהרבה שנים אחר-כך הוא אמר עליה "את יודעת שאני אנסתי אותך", והייתה מן גאווה כזאת בקולו, כאילו שהוא סימן לעצמו אותי בתור גולגולת על החגורה שלו. ואני באותו רגע נמלאתי מין הרגשה כזו, מהי הייתה כעס? דחייה? לא יודעת קשה לי להיזכר ברגשות עכשיו. "אני מעדיפה לא לקרוא לזה אונס" אמרתי לו אז. כן, אני מעדיפה לא לקרוא לזה אונס. אונס זה הרי מעשה נורא שמשאיר אחריו צלקות עמוקות, לילות מלאי בכי. אונס זה משהו שקורה לילדות מוכות מסכנות, לא לי. אני אפילו לא מרגישה צלקת מגרדת לי בתחתית הנשמה, לא בקשר לזה בכל מקרה, הרי הנשמה שלי מצולקת מכל הכיוונים, ואני יכולה להצביע על כל צלקת ולקרוא לה על שם האיש שעשה אותה, אבל האם יש לי אחת גם על שמו? ובכל זאת, אני לא יודעת מה היה שם בדיוק, כנראה שמעטפת הייתה שם.
שכבנו במיטה הזוגית של ההורים שלי בבית הישן. כן החדר של ההורים שלי, הם היו בחו"ל, אני שמרתי להם על הבית. הוא רצה לשכב, אני לא רציתי, כמעט במשך כל היחסים בינינו לא רציתי לשכב איתו. זה היה סימפטום, נקמה אולי על כל מה שהיה דפוק בינינו. הוא התעצבן, הוא הוריד לי את הבגדים. ואז התחיל הסרט, אני בתפקיד הנאנסת והוא בתפקיד האנס, אבל אני לא מרגישה כלום כי זה רק סרט, אני הרי רק שחקנית כאן בכל הסיפור הזה. האם התחלתי אפילו להינות מהתהליך? האם גלגלי המוח שלי התאמצו לעלות לזכרון כל מיני פנטזיות שהיו לי על אונס? הרי יש לי באמתחתי כאלו פנטזיות, או שכאב לי נורא? אני כבר לא זוכרת, באמת זה נמחק. אני רק זוכרת שבסוף בכיתי, בסוף הרי הנאנסת חייבת לבכות. והוא אמר שהוא מצטער, בדיוק כמו בכל סצנת אונס טובה. אני מנסה להזכר, מה הרגשתי שם, הרי בוודאי לא בכיתי סתם. אני לא שחקנית כל כך טובה. שום דבר ריק, ריק, ריק, ריק.
הוא לא הצליח לחדור מבעד למעטפת שלי, ואולי טוב שכך. סוף-סוף לשריון שלי יש איזה תפקיד יעיל.
אבל בכל זאת לא שכחתי לו את זה, גם הוא לא שכח. משהו בינינו השתנה מאז, לא חזר להיות אותו דבר. ואחרי שנים כשנפגשנו, הייתי נחמדה אליו, כן הייתי נחמדה אליו, עד שהוא אמר "את יודעת שאני אנסתי אותך", ומאותו רגע, הוא דחה אותי, אפילו חיבוק ידידותי לא יכולתי לתת לו.
ועכשיו אני שואלת את עצמי, האם באמת אני נוכחת. האם אני נוכחת כשש' עושה סימנים שהוא רוצה, וכבר הרבה זמן הרי לא "נתתי לו" (עם דגש במרחאות), ואני אומרת לעצמי טוב, נו, נעשה לו טובה, נעביר את זה, לא אעשה עניין. ואז הזין שלו מרגיש כמו סכין חדה שנעה בתוכי, ואני שואלת את עצמי לעצור אותו?, להגיד מילה, לראות אותו מתאבס, או להמשיך, לא לעשות עניין, למלא את תפקידי כבת זוג טובה, לחכות שזה יגמר, עוד מעט זה יגמר הרי, עוד מעט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
