פח זבל

"אומרים לי לשמוע את הכנר התורכי

אומרים שבהופעות שלו אנשים בוכים"

שר עמיר לב, הלוואי ויכולתי לבכות בהופעה, היכולת לבכות הרי לא אבדה לי, אבל היא עולה מחדש רק כשאני נזכרת בכאבים ישנים, כאבים חדשים כבר כמעט אין לי, גם לא שמחות גדולות.

כאבים ישנים, אני מעלה עכשיו באוב כאב אחד ותיק ומפורסם שרץ אצלי כבר שנים בנשמה. אולי שם נולדה על המעטפת, ואם היא לא נולדה שם היא בטח התעבתה.

כיתה ד', אני חושבת. חצר בית-הספר, בוקר של יום טיול, אני צועדת בגאווה עם כובע חדש ויפה, לא כזה של ילדים חנונים שהמורות צועקות עליהם "תשימו את הכובע, שלא תתייבשו". כובע ברט מבד, שאף ילדה לא תסרב לחבוש, הוא מתאים לי, כובעים תמיד מתאימים לי.

מולי מגיעה חבורה של ילדים, שירלי השמנה בראשם. היא חוטפת לי את הכובע, ואני כבר יודעת מה הולך לקרות, הם יעבירו אותו ביניהם, אני לא אצליח לקחת אותו מהם בכוח, אני כבר אוכל לשכוח ממנו. זה כבר קרה לי בעבר. ובבית אימא תשאל "איפה הכובע, שוב איבדת?", ואני הרי לא העז לספר לה, למה בעצם, לא יודעת אבל אף פעם לא ספרתי לה. אני חייבת לעצור אותם, ובלי שום מחשבה קדימה, בלי שום התלבטות, כזו מהסוג שיש לי תמיד, לפני כל מילה שאני מוציאה מפי, אני יורה לעבר שירלי "יש לי כינים".

ואז היה שבריר של ניצחון, שירלי מוללה את הכובע בידה, רגע אחד היא הייתה במצבי- לא יודעת מה לעשות. ואז היא זרקה את הכובע על האדמה בכעס, רקעה עליו ברגלה "איכס, יש לה כינים, איכס איכס איכס". רגע אחד הניצחון היה בידי ומיד המילים התנמקו בי כבומרנג, השמועה שיש לי כינים (למרות שבאמת לא היו לי) חלפה במהירות, והפכה לבדיחה. בכל אותו יום צחקו עלי, ואני ניסיתי עוד להשתתף בבדיחה שרצה על חשבוני, ונתתי שם לכל כינה דמיונית שרצה בראשי. איך שהוא זה כבר לא עבד.

"שימי לב שבמקום להתקיף אותה, את ירדת על עצמך" אומרת שנים אחר-כך הפסיכולוגית, מאירה באור חדש את הניצחון המפופק שלי. כן, כזאת אני, אף פעם לא תוקפת, הולכת בין הטיפות, מודה מיד באשמה, מפנה את כל הכעס, כל הירידות והלעג אלי. זה כבר קרה בתקופה ההיא עוד כמה פעמים.

והעיקר לא ללכת למורה להתלונן, לא לבכות לפני כל הילדים, להראות להם שאותי הם לא יוכלו לשבור. למה בעצם?  

נחמה פרוטה, ללכת איתה הביתה, לבכות בדרך העפר ליד המכוניות כשכבר אף אחד לא רואה. ובבית לא לספר לאימא, כי מה היא כבר תעשה, תגיד לי שאני לא חברותית? תספר למורה, תוציא אותי מהגיהנום הזה? בחיים לא.

אז מה כבר אפשר לעשות, להשתעשע בנחמה המרוטה על כך שלא נשברתי, ולהבטיח שכשאגדל אהיה יפה ומפורסמת, והם כבר יגידו "לא ידענו שהיא כזאת". עכשיו כבר לא בטוח שאני כל-כך יפה, ולפעמים הלב שלי נצבט, על כך שאולי אף פעם לא אהיה מפורסמת. ואני אומרת לעצמי שהניצחון האמיתי הוא להפסיק לתת לקבוצה של ילדים אכזריים בני 10 לנהל לי את החיים.

"עוד מחפש את האש

ואת סופרת איתי את הימים"

עמיר לב ממשיך לשיר.